מעשה רקח על הלכות גניבה ג:ו

עשה שליח לשחוט לו וכו'. מדקדוק הלשון משמע, דלא אמר לשליח בשבת, אלא אמר לו סתם והשליח הוא ששחט בשבת, וטעם הדבר נראה, דאנן קיימא לן בכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה חוץ מזו, דרבי קרא כדאיתא בגמרא, וכיון דחדוש הוא אין לך בו אלא חדושו, ולכך דווקא כשאין דבר המשלח אלא שליחות דטביחה או מכירה לחודיה, אז חשבנו ליה כאילו עשאו הוא עצמו, משא"כ אם נתוסף בו איסור אחר, דאין שליח לדבר עבירה אז הכל בטל, ולכך כשאמר לשליח לשחוט בשבת שהוי ליה שחיטה באיסור נוסף, אז פטור המשלח, וראיה לזה ממה שפסק רבינו פרק ז' דהלכות מעילה דין ב' דבההיא גם כן דריבתה התורה להיות המשלח חייב, ואם נתוסף בו איסור אחר נוסף על המעילה אז נפטר המשלח, והן הן דברי המשנה למלך ז"ל. אמנם הטור חו"מ סי' ש"נ העתיק, ואם עשה שליח לשחוט בשבת ושחט בשבת וכו', והרב בית יוסף ז"ל ציין פרק ג' דהלכות גניבה עיי"ש, דצריך לומר חדא מתרתי. או שכך הייתה גירסתם בדברי רבינו, או שהם מחלקים בין ההיא דמעילה לנדון דידן, דההיא האיסור שוה בין להשליח בין להמשלח, משא"כ הכא דלגבי השליח אין לו אלא איסור שבת, דאיסור טביחה מצד עצמה המשלח שהוא הגנב הוא שהוזהר עליה לא השליח, (והיא) [והלא] במעילה לא פטרנו הבעל הבית ושלוחו, אלא מכח חיובי האורחים הא לאו הכי חזרנו לעיקר הדין ופשוט הוא.