מעשה רקח על הלכות מכירה ז:ו

מכר לו בדברים בלבד וכו'. מדכתב סתם משמע דעל הדין האמור קאי, שכלל הכל קרקע או עבדים או שאר מטלטלים [וכן נראה] דהא דרשם הלוקח שייך ג"כ בקרקעות, והרב ב"ח ז"ל חו"מ בסוף סי' ר"א דקדק מדברי הטור, דדוקא במטלטלין הוא דמהני אבל לא בקרקעות, וכתב עליו הש"ך ז"ל וצ"ע לדינא, ולענ"ד דהמדקדק בלשון רבינו יבין כמו שכתבתי דאף בקרקעות קאמר, וכדעת הש"ך שם, וכן משמע מהראד"ב הביאו הכנסת הגדולה. ומדכתב רבינו פסקו הדמים משמע דאם לא פסקו הדמים הרושם אינו מועיל אפילו למי שפרע, אך אם נתן ג"כ הדמים ורשם לא שמענו מדברי רבינו מה דינו, ואם נאמר דבנתן הדמים קנה זו מנא ליה, הרי חז"ל תיקנו משיכה דוקא, ואם לא קנה מאי איריא דנקט ופסקו הדמים, והנה בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע"ד) [ע"א] אמר רב פפי משמיה דרבא, האי סיטומתא קניא למאי הלכתא, רב חביבא אמר למקניא ממש, רבנן אמרי לקבולי עליה מי שפרע, והלכתא לקבולי עליה מי שפרע, ובאתרא דנהיגי למקני ממש קנו, ופירש רש"י ז"ל סיטומתא, חותם שרושמין החנונים על החביות של יין שלוקחים הרבה ביחד ומניחין אותם באוצר של בעלים ומוליכים אותם אחת אחת למכור לחנות ורושמין אותם לדעת שכל הרשומות נמכרות ע"כ, הנה לפירוש רש"י ז"ל אין חילוק בין נתן הדמים ללא נתן, אך פיסוק המעות הוא בהכרח, שהרי כתב שמוליכים אותם אחת אחת וכו'.

ובספר אסיפת זקנים ז"ל תמה על דברי רש"י, דא"כ מאי טעמא דמאן דאמר דקני בה לגמרי ואפילו באתרא דלא נהיגי, והרי לא עשה משיכה, והנכון בזה מה שכתב מורינו בשם הר' פנחס אחיו, דסיטומתא הוא כעין מטבע שאין עליו צורה והתגרים נותנין אותו לסימן כשלוקחים דבר אחד ולא ידיע אי בתורת דמים יהבי ליה וכו', או דלמא בתורת חליפין יהבי ליה דקני לגמרי וכו', הריטב"א. והראב"ד פירש סיטומתא חותם כגון שמכר לו חבית של יין או שק מלא פירות ולא נתן מעות ולא משך אלא שסגר את חביתו וקשר את שקו ועשה זה חותמו ע"כ, ומבואר הדבר שגם לפירוש הראב"ד תפול תמיהתו הראשונה ביתר שאת, דמאי טעמא דמאן דאמר קנה לגמרי והרי לא משך, ואי באתרא דנהיגי מלתא דפשיטא היא ומאי טעמא דמאן דאמר לא קנה, ואיך שיהיה סברת רבינו נראית כפירוש הראב"ד ז"ל, דאי כפירוש רש"י הרי רש"י לא חילק בין נתן דמים ללא נתן, וקצת תימה על הטור ז"ל חו"מ סי' ר"א שהזכיר פירוש רש"י וכתב עליו, וכתב הרמב"ם ז"ל דדוקא כשרשם בפני המוכר וכו', כאילו הרמב"ם ורש"י שוים בפירוש סיטומתא, וזה אינו כאמור, אלא דעת רבינו כפירוש הראב"ד ז"ל דלא נתן דמים ולא משך, אכן האמת נראה דאף שנתן הדמים לא קנה מכיון שאין שם משיכה, אלא דפיסוק דמים בעינן לקבולי מי שפרע, ועוד יש לומר, דהא דנקט רבינו פיסוק דמים דמשמע דאם נתן הדמים קנה, יתכן בקרקעות שהזכיר לעיל מינה דודאי אם נתן הדמים קנה.

ואם מנהג המדינה הוא שיקנה הרושם וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל בשם הרשב"א ז"ל, דשמע מינה דמנהג מבטל הלכה ע"כ, נ"ב כגון הכא דמן התורה אין כאן שום קנין והם נהגו שיקנה, אך אם הוא היפך דין תורה או שיש בו נדנוד עבירה ח"ו אין לאותו מנהג יסוד, כמו שכתבו הפוסקים ז"ל הביאם הרב כנסת הגדולה חו"מ סי' ר"א, עיי"ש שהזכיר כמה פרטים בדין מנהג מבטל הלכה.