מעשה רקח על הלכות מכירה ל:ג

אבל הבעל שמכר או נתן וכו'. בגיטין דף נ"ח [ע"א] אמר רב לא שנו אלא דאמר לו לך חזק וקנה אבל בשטר קנה, ושמואל אמר אף בשטר נמי לא קנה עד שיכתוב לו אחריות, תניא כוותיה דשמואל, ר' שמעון בן אלעזר אומר לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים, מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל עד שתכתוב לו אחריות, נימא תהוי תיובתא דרב, אמר לך רב מאי אחריות נמי שטר ע"כ. ויש לתמוה על רבינו למה לא ביאר או שטר כרב, או אחריות כשמואל דמהני כדי שלא תוכל לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי, וכבר נתעורר בזה הרב המגיד ז"ל שם. [וכן] בפרק כ"ב דהלכות אישות [הט"ו כתב דין זה] בלי שום חילוק, גם בפירוש המשנה הזכיר הדין ולא חילק כלל. והנה הרי"ף והרא"ש ז"ל הכריחו דהלכתא כוותיה דשמואל דקיימא לן כוותיה לגבי דרב בדיני, ואף דמההיא דחזקת הבתים משמע דהלכתא כרב כבר פירשוה ז"ל דלא היא דמודה שמואל בההיא [היכא דיהיב זוזי וכו'], ואף אם תימצי לומר דפוסק רבינו כוותיה דרב מכח ההיא דחזקת הבתים אי נמי משום דהא דשמואל לשיטתיה אזיל דסבירא ליה אחריות לאו טעות סופר הוא כמו שכתבו התוספות בגיטין שם ד"ה אבל בשטר וכו', ורבינו פוסק כרב דאחריות טעות סופר הוא כמו שכתב לעיל פרק י"ט ה"ג, אף אם נאמר כן אכתי הו"ל לבארו להדיא דבשטר קנה ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. גם הטור והרב בית יוסף אבן העזר סי' צ' פסקו כוותיה דשמואל עיין עליהם, ותמהתי על הטור והרב ב"י ונאמני ביתם ז"ל איך לא נתעוררו בזה, גם על הראב"ד ז"ל יש לתמוה שדרכו לדקדק ולהשיג על רבינו ובדבר הזה שתק לו וצ"ע. ודע שכמה חילוקין חילקו התוספות ז"ל בכתובות דף צ"ה [ע"א] בהא דנחת רוח עשיתי לבעלי. ואין גם אחד עולה לפסקיו של רבינו.