מעשה רקח על הלכות מכירה כט:יז

פחות מבן כ' שמכר קרקע אביו וכו'. ראיתי להרב ב"ח ז"ל חו"מ סי' רל"ה שכתב וז"ל: ומשמע דאף להרמב"ם אם מיחה קודם בן עשרים או מיחה מיד כשנעשה בן עשרים חוזר ומוציא הקרקע וכל הפירות שאכל, אבל בתשובות להרמב"ן סי' ב' כתב דהפירות שאכל מקודם שמיחה אין מוציאין מידו ואפילו חזר בו אחר שלקטן ועדיין לא אכל וצ"ע, עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו ובפרט שהניח הדבר בצ"ע, דמה ענין תשובת הרמב"ן ז"ל לדינו של רבינו, דהרמב"ן ז"ל שם נשאל על קטן בן ח' שנים או בן ט' שנתן קרקע שניתן לו במתנה לראובן, אם יכולין היורשין לסלקו, ועל זה השיב ז"ל שאם הקטן אינו חוזר בו הרי נתקיימה המתנה וכו', ודברי רבינו הם לענין מכר הקטן ופחות מבן עשרים, ואין זה ענין לדברי הרמב"ן ז"ל, דידוע שפחות מבן כ' מתנתו מתנה לכו"ע כמו שכתב לעיל הל' י"ד, ודינו של רבינו כאן אינו אלא לענין מכר. אכן ראיתי להרב כנסת הגדולה ז"ל שתפס במושלם כדברי הרב ב"ח ז"ל, ושהרמב"ן בתשובה זו פליג על רבינו בתרתי, ומטי לה משו"ת המבי"ט ז"ל [ח"א] סי' קכ"ב שכתב דלדעת הרמב"ן ז"ל מעשיו בטלין מעכשיו ואין צריך לחזרה, ולדעת רבינו תלוי בחזרת הקטן, ועוד פליג דלדעת הרמב"ן בכל גווני מעשיו בטלין, ולדעת רבינו מקחו של קטן מקח כשהחזיק ונתן דמים כמו שכתב למעלה הל' י"א יראה לי וכו' עיי"ש.

ואני שמעתי ולא אבין ותורה היא וללמוד אני צריך, ובפרט לשים מחלוקת בין הדבקים ולומר דרבינו פליג על הרמב"ן ז"ל בתרתי, היכא שאנו יכולין להשוותן ואפושי פלוגתא לא מפשינן, חדא, דאיך נשוה מכירת קטן פחות מבן י"ג לפחות מבן עשרים, והרי פחות מי"ג לא תקנו חז"ל שיהא מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין אלא משום כדי חייו כדאיתא להדיא בגיטין דף נ"ט [ע"א], אבל כשהגדיל ונעשה בן י"ג לא הוצרכו לשום תקנה, אלא בקרקעות משום דמקרבא דעתיה לגבי זוזי, וחשו ז"ל פן ימכור כל נכסי אביו, ואף בזו מצינו שלש דעות סברת רבינו דכל הנכסים שהוריש בין מאביו בין מזולתו אינו יכול למכור כמו שכתב לעיל הל' י"ג, וסברת הרשב"א ז"ל שהביא הרה"מ ז"ל לעיל הל' י"ג, דדוקא נכסים שירש מאביו אבל אם ירש מאחרים יכול למכור, וסברת רבינו תם שהביא הרא"ש ז"ל דאפילו נכסים שקנה הוא בעצמו אינו יכול למכרם דבכל גווני איתמר דמקרבא דעתיה לגבי זוזי, וכל זה במוכר אבל בנותן מתנה הרי אמרו בגמרא ופסקו רבינו לעיל הל' י"ד דמתנתו מתנה אפילו בנכסים שירש, מפני דמתנה לא שכיחא ואילו לא הויא ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה.

וכל זה בפחות מבן עשרים אבל בפחות מי"ג אין שום מציאות למתנתו בקרקעות כמו שכתב רבינו לעיל ה"ו וז"ל: והכל במטלטלין אבל בקרקעות אינו מוכר ולא נותן עד שיגדיל ע"כ, וכתב שם הרה"מ ז"ל פשוט הוא ומתבאר בפרק מי שמת ע"כ, ואף שמצינו לרבינו שהקל בדין הקטן פחות מי"ג ע"י נתינת דמים וחזקת הקרקע כמו שכתב לעיל הל' י"א, היינו דוקא בקנה ומטעם דזכין לאדם שלא בפניו, אבל במכר קרקע לית דין ולית דיין שמכירתו בטילה מעיקרא בכל גווני כיון שהוא קטן פחות מי"ג, וזו היא ממש דעת הרמב"ן ז"ל באותה תשובה שנשאל על קטן בן ח' או בן ט' שנים שיודע בטיב משא ומתן שנתן קרקע במתנה ואינו חוזר בו אם יכולין קרובי הקטן לסלק מקבל המתנה, והשיב ז"ל דהפעוטות בין במקח וממכר בין במתנה בקרקעות מעשיהם בטלין לגמרי, ואפילו לא חזרו בהם, והביא ראיה מההיא דפרק מי שמת ההוא תוך זמן דאזיל וזבין נכסיה אתא לקמיה דרבא, אמר ליה לא עשה ולא כלום מאן דחזא סבר משום דתוך זמן כלפני זמן וכו', אלמא פשיטא ליה דלפני זמן לא עשה ולא כלום וכו', וזה אין צריך לפנים דאין ספק דממכרו ומתנתו בטלין לגמרי וכו', עיי"ש. ואף שזאת הראיה לא קיימא התם דהא מסיק התם דמשום שטותא יתירתא דחזא ביה דהוה קמשחרר להו לעבדיה, ומה שאמר ר' נחמן דלא עשה ולא כלום מכל מקום הדין אמת דפחות מי"ג דהיינו תוך זמן אין במעשיו כלום, אף דפשטן של דברי התלמוד דפחות מעשרים היא מכל מקום למד ממנה הרב ז"ל לנדון דידיה גבי פעוטות וכדמסיק התם בסוף דבריו וז"ל: וקיימא לן דמחילת פעוטות הויא מחילה, דהא אסיקנא בפרק הניזקין דמתנתו מתנה ומתנה ומחילה כי הדדי נינהו וכו', ואפילו חזר בו אחר שליקטן אין שומעין לו כיון שהוא בר דעת וממכרו ממכר במטלטלין והוא הדין למתנתו כדאמרן, ובשעת אכילת הפירות מטלטלין נינהו וכו' ע"כ, הרי שתחילת דבריו וסוף דבריו אינן אלא בזמן הפעוטות ע"פ השאלה, מעתה הראיה שהביא מההיא דתוך זמן צריך בהכרח לפרשה ע"פ דרכו בזמן הפעוטות דוקא, תדע עוד דהרב ז"ל שם השוה מקח וממכר ומתנה בהדרגה אחת, דבכולן מעשיו בטלין כמו שהעתקנו לשונו לעיל, ואילו באותה סוגיא עצמה אמרו אמר אמימר ומתנתו מתנה, אמר ליה רב אשי לאמימר השתא ומה זביני דמקבל זוזי אמרת דלא וכו', כל שכן מתנה וכו', ומסיק דמתנה אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה מתנה ע"כ. ואילו הרב ז"ל שם לא חילק שום חילוק בין מתנה למכר כלל, ואם נפרש כוונתו בהך ראיה דפרק מי שמת כפשטן של דברים דבפחות מבן עשרים קאמר, איך תתיישב לדעתו ז"ל הא דאמימר.

ותדע עוד דהרב בית יוסף זלה"ה הבין גם הוא תשובה זו של הרמב"ן ז"ל דאינה אלא בפחות מי"ג שהרי הביאה שם חו"מ סי' רל"ה מחודש ט"ו, והזכיר ז"ל רוב דבריו ועיקרן דפעוטות דוקא קאמר, והשמיט ז"ל הראיה דפרק מי שמת שהביא הרמב"ן ז"ל, כי היכי דלא ניטעי דאף בפחות מבן עשרים אמרה הרב ז"ל, ולא הזכיר שום מחלוקת בינו לבין רבינו, גם שם במחודש ט"ו הזכיר דברי רבינו בלי חולק, גם הרמ"א ז"ל הגיה תשובת הרמב"ן ז"ל הלזו בחו"מ בראש סי' רל"ה בשו"ע בדין הפעוטות, ובסעיף י"ד שם כשהביא בשו"ע לשון רבינו לא הגיה כלום, הרי שגם הוא הבין בפעוטות דדברי הרמב"ן ז"ל אינה אלא בעונת הפעוטות, גם שם בסעיף ז' שהעתיק היראה לי שכתב רבינו להלכה פסוקה, דקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע תעמוד בידו לפי שזכין לאדם שלא בפניו ע"כ, ולא הזכיר שום חולק והיינו טעמא מפני דעד כאן לא כתב הרמב"ן ז"ל דמעשיו בטלין אלא לגבי מתנתו ומכירתו, אבל במקחו עם התנאים שהתנה רבינו לא שמענו שיחלוק על רבינו, ולכך סתמו ז"ל הדין כאילו הוא מוסכם לכו"ע, ובזה נפלה לגמרי הסתירה השניה שהזכיר המבי"ט ז"ל שדעת הרמב"ן דמעשיו בטלין, ולדעת רבינו כשהחזיק בקרקע ונתן דמים תשאר הקרקע בידו, שכבר הוכחנו דהרמב"ן ז"ל לא מיירי אלא במכירת או נתינת הקרקע שכן היתה השאלה, אבל בקניית הקרקע ונתן דמים והחזיק לא שמענו כיון דטעמא רבה איכא במלתא דזכין לאדם שלא בפניו, ועוד דבמקח יש דעת אחרת מקנהו דעל ידי זה זוכה הקטן זכיה גמורה, וכמו שנראה מדברי הרה"מ ז"ל בהל' י"א וז"ל: וכבר כתבתי שיש סוברין דאפילו מדאורייתא יש להן זכיה כשדעת אחרת מקנהו, ומה שחידש המחבר הוא שאפילו במקח שהרי אין מקחן מקח וכו' עיי"ש, ועוד (כתב) [יש] להוכיח, דאם היתה כוונת הרמב"ן ז"ל בתשובה זו אף לפחות מבן עשרים אף שהוא גדול כל כי האי הוי ליה לבארו להדיא, כיון שהשאלה לא היתה אלא בבן ח' או בן ט' היה להשיב דלא מיבעיא בזמן הזה שעדיין קטן גמור הוא דמעשיו בטלין, אלא דאפילו הוא גדול גמור פחות מבן עשרים אפילו הכי מעשיו בטלין מעיקרן, ואנו רואין הדבר בהפכו שבכל אותה תשובה לא הזכיר אלא הפעוטות.

ועוד לאלוק מילין, דהמבי"ט ז"ל ייחס תשובה זו שבהרמב"ן להרשב"א ז"ל, ולפי הבנתו בדבריו דאף בפחות מבן עשרים בין ממכרו בין מתנותיו בטלין מעיקרן, נמצא הרשב"א ז"ל סותר דברי עצמו, שהרי בתשובותיו סי' תקצ"ח נשאל על פחות מבן עשרים בנכסי אביו מהו שתהא מתנתו כלום, והשיב ז"ל דהעיקר כדברי רבינו הגדול דבן אינו מוכר בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים וכו', ולא כתב שממכרו ומתנותיו בטלין אלא שאינו מוכר כדברי הרמב"ן ז"ל, ונפקא מינה אם לא מיחה לאחר עשרים, וזה סותר להדיא למה שכתוב בתשובה המיוחסת להרמב"ן ז"ל, דהרי תשובה זו שבסי' תקצ"ח היא מכוונת לדברי רבינו בזה, ועוד סתירה אחרת לפי הבנת המבי"ט ז"ל ששם בסי' תקצ"ח סיים וז"ל: ומיהו אם אותו הקרקע נתנו לו אביו מחיים, בזה נראה לי דמתנתו מתנה ואין צריך עשרים שנה וכו', ע"כ. וגם זה ודאי סותר לאותה תשובה שבהרמב"ן ז"ל, ששם נשאל על קרקע שנתן לו במתנה והקטן נתנה לפלוני ואפילו הכי השיב ז"ל, שמתנתו בטלה מעיקרא, ואילו בתשובת הרשב"א ז"ל שבסי' תקצ"ח קיים מתנתו אפילו שנתנה לו אביו, דידוע דבנכסי אביו הוא שהחמירו כמו שאיתא בגיטין דף ס"ה [ע"א] ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים, וכן אמרו בבבא בתרא דף קנ"ו [ע"א] עיי"ש, משא"כ אם נפרש דברי המיוחסות בפחות מי"ג דוקא יתיישב הכל, ואין כאן סתירה לא מדברי הרשב"א מיניה וביה, ולא דרבינו חולק עם הרשב"א בתרתי כדברי המבי"ט ז"ל, אלא כולן שוין לטובה בדבר זה. והביא דברי מהרשד"ם ז"ל חו"מ סי' רמ"ג, כשבא לזכות פסקו של רבינו וז"ל: ונראה בעיני טעמא רבה והוא, שכיון שמן הדין כשהנער בן י"ג שנה ויום אחד אם הביא שערות מן הדין הגמור הוי כגדול לכל דבר, ולא נאמר בן עשרים אלא תקנה דרבנן משום דקטן מקרבא דעתיה אזוזי וכו', עיי"ש. הרי מבואר גם בדבריו דאין להשוות מכירת פחות מי"ג למכירת פחות מעשרים דגדול גמור הוא, והיכי מסתבר למימר ביה דמכירתו בטילה מעיקרא, ותו דהרי הרא"ש והרב רבינו שמואל סבירא להו דפחות מבן עשרים אם הוא חריף ויודע בטיב משא ומתן יכול למכור הקרקעות שירש מאביו לכתחילה, שהם ז"ל מפרשים דברי התלמוד שאמרו בן עשרים דבאינו חריף קאמר, ואיך יאמר דלדעת הרמב"ן ז"ל שיודע בטיב משא ומתן דמעשיו בטלין מעיקרן מן הקצה אל הקצה, וזה הנראה לענ"ד והמעיין יבחון.

ואני אומר שאפילו קטן שמכר קרקע וכו'. הרה"מ ז"ל הביא לו סמוכות, מההיא דמיאון אף ששם הוא דין איסורא וכו', והרב בעל הפרישה חו"מ סי' רל"ה אות ט"ז כתב דהא דלא הביא ראיה מממון לממון, ממה שכתב רבינו פרק י"ד דטוען ונטען ה"ז דאם החזיק בפני הקטן ג' שנים הוי חזקה כיון שלא מיחה, דשאני התם דטוען כשהגדיל דלא מכרתי לך לעולם בזה ריעא טענתיה דא"כ לא הו"ל להניחו לאכול חנם, משא"כ כאן שמודה שמכר אלא שרוצה לחזור ולהחזיר לו מעותיו, ע"כ. ולא היה צריך לזה דאין משם שום ראיה להמחאה בהגיע לעשרים וק"ל.