מעשה רקח על הלכות מכירה כ:ז

אמר לחנוני תן לי בדינר פירות וכו'. כתב הרה"מ ז"ל, פירוש שהגביהן לוקח והניחן ברשות הרבים וכו' ע"כ, לא ידעתי מי הכריחו לפרש כן דהא מתניתין סתמא קתני וגם הפוסקים כולן כתבו הדין בסתם, עיין להרב בית יוסף חו"מ סי' צ"א, ותו דאם הלוקח הגביהן הרי קנאן בהגבהה כמו שכתב רבינו לעיל פרק ד', ולא ראיתי מי שנתעורר בקושיא זו זולתי הרב בעל גידולי תרומה ז"ל דף מ"ח, שהקשה ממה שכתב רבינו שם הל' ו', היו ברשות המוכר או ברשות המופקדין אצלו לא קנה הלוקח עד שיגביה הפירות או עד שיוציאם מרשותו בשכירות מקומן וכו' ע"כ, וכי היכי דשכירות מקום הוי קניה גמורה כך בהגבהה לחודה הויא קניה גמורה, ועוד האריך לפלפל שם לפירוש זה של הרה"מ ז"ל, אם לא הגביה הלוקח מה דינו והיא קושיא עצומה לכאורה.

אך לענ"ד נראה אי מהא לא איריא ממה שכתב רבינו שם הל' י"א וז"ל: זה כלל גדול יהיה בידך, הקונה את המטלטלין אם פסק הדמים ואח"כ הגביה קנה, ואם הגביה תחילה והניח ואח"כ פסק הדמים לא קנה באותה הגבהה עד שיגביה אחר שפסק ע"כ, וכיון שכן הכי נמי איכא למימר לדעת הרה"מ ז"ל, שהגביהן הלוקח עד שלא פסק דאין כח בהגבהה זו לקנות עד שיפסוק הדמים, אלא דאכתי קשה מצד אחר, דא"כ בהגבהה זו למאי מהניא ומה טעם יש בה, אכן האמת נראה בכוונת הרה"מ ז"ל, דבעינן הגבהה כדי שיקנה אותם לגמרי, ומחלוקת החנוני עם הבעל הבית אינה על קניית הפירות דשניהם מודים במכירה ושקנאם הלוקח, ומחלוקתם היא על פרעון הדינר ולכך חשו חז"ל [להצריכו] לענין השבועה כמבואר, אבל אם עדיין לא קנאם בהגבהה חזרנו לדין הקודם בדברי רבינו דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ואין צורך למה שפלפל הרב ז"ל וזה טעמו של הרה"מ ז"ל, דגם בחלוקא דנותן דינר שולחני שכתב לקמן, ביאר ז"ל שכבר קיבל נותן הדינר מעות וכו'.

הרי הלוקח נשבע כתקנת חכמים וכו'. אמנם רש"י ז"ל פירש אמתניתין דישבע בעל הבית דשבועת היסת קאמר, וקשה טובא דרש"י גופיה שם דף מ"ח ע"ב ד"ה הא שאר וכו', פירש דשבועת היסת בימי התנאים עדיין לא נתקנה, כי בימי רב נחמן תקנוה ע"כ, ונמצא רש"י ז"ל סותר דברי עצמו, והתוספות ז"ל שם ע"א ד"ה נשבע בעל הבית, כתבו תימה דשבועת היסת לא נתקנה אלא בימי רב נחמן וכו' ע"כ, וקשה תרתי, חדא, דלמה לא תפסו על פירוש רש"י שסותר דברי עצמו כאמור, ותו דאעיקרא דדינא איך תפסו במושלם דשבועת היסת הוא דקאמרה מתניתין, הרי רבינו מפרש דבנקיטת חפץ קאמר שהיא כעין של תורה, וכמו שכתב בפירוש המשנה שם, ומאי דאפשר לרש"י ז"ל, דגם בימי התנאים לפעמים היו משביעין שבועת היסת אמנם לא היתה תקנה חלוטה עד זמן האמוראים, וכן כתב ז"ל, אמנם להתוספות ז"ל קשה כאמור.