מעשה רקח על הלכות פסולי המוקדשין ו:יח

בהמה שנמצאת וכו'. מרן ז"ל הזכיר הסוגיא ודרבינו מפרש דכי אמרינן דמייתי תודה היינו לומר דמייתי תודה ומתני עליה וכו' ע"כ. ואין ספק דרבינו מפרש כן משום דקשיתיה דלמאי אצטריך להביא בהמה אחרת לתודה באותה עצמה שיעשה שלמים יתנה דהא שוו במתנות וכו' והיא קושיית התוס' ז"ל ותירצו משום דתודה בעיא לחם והך סוגיא למ"ד מביאין קדשים לבית הפיסול וא"ת ויביא לחם ויתנה דאם היא שלמים יהא הלחם נדבה ותירצו דאין הלחם בא נדבה והוי חולין בעזרה כדאמרינן פ' התודה ע"כ וידוע דרבינו פוסק כמ"ד אין מביאין קדשים לבית הפיסול וכמ"ש לעיל הל' י"ב וא"כ תיקשי על רבינו דכיון דפסק דאין מביאין וכו' איך יכול להתנות בבהמה אחת כן הא אם היא שלמים קממעט באכילתן משום תודה בהכרח וכן הקשה הרב לח"מ ז"ל אמנם לדעת רבינו בקל תתורץ קושיא זו משום דמותר הפסח דהוי שלמים לא מקרי ממעט בזמן אכילתן כיון דהשתא אי אפשר לו להיות פסח וכיון דהוי שלמים גמורים ע"י שינוי הזמן דין הוא שיאכל לשני ימים ולילה אחד.

אמנם הקושיא השניה שהקשה הרב לח"מ היא חזקה ובריאה דסוגיא ערוכה היא שם בהתודה דף פ' דאי אפשר להתנות שלמים בתודה משום דממעט בזמן אכילתן וכן הקשה בשו"ת צבי אשכנזי ז"ל סי' כ"ב ולא תירץ כלום אמנם לענ"ד נראה אפשר דרבינו נמשך אחר הברייתא דתורת כהנים דקתני התם תורת זבח השלמים אם על תודה מלמד שהתודה נשחטת לשם תודה ולשם שלמים יכול אף שלמים יהיו נשחטים לשם שלמים ולשם תודה ת"ל זאת תורת זבח השלמים אם על תודה מה שלמים טעונים סמיכה ונסכין וחזה ושוק אף תודה כן ע"כ וכיון דמתניא סתמא משמע דהלכתא היא ומלבד די"ל דכך היא גזרת הכתוב שיביא גם הלחם דהא עליה קאי עוד נראה לתת טעם דכיון דעיקרה היא לשם תודה אף אם שחטה לשם שלמים אין דינה ליאכל אלא ליום ולילה כדין התודה דבדעתו תלה רחמנא ואין זה בכלל מביאין קדשים לבית הפיסול ותדע דהא בעיא לחם עכ"פ וגם אינו מנגד לההיא דפרק התודה משום דהתם הם שני בהמות מופרדות ולהכי קפדינן בהו משא"כ כשאין לנו אלא בהמה אחת שהיתה תודה ורוצה להחזירה שלמים שהתורה התרתו אין זה ממעט בזמן אכילתן.

והשתא נידוק דברי רבינו שכתב

שמא תודה היה ולא כתב שיתנה אם היא תודה וכ"כ בנקבה בת שתים וכו' דהכוונה שמא תודה היתה מעיקרא ויכול להתנות בה לשלמים כדברי הברייתא דתו"כ וזה הוא דיוק עצמי להציל את רבינו מקושיא זאת ותתורץ עוד קושיא אחרת שהקשה הרב צבי ז"ל הנ"ל דלמה לא הזכיר התנאי שצריך להתנות שמא אינו תודה אלא שלמים מה יהא על הלחם ע"כ דמלבד דרבינו דרכו להעתיק דברי הגמרא ובגמרא לא הוזכר זה זאת ועוד דרבינו מפרשה ע"פ התו"כ תו ליכא קושיא דאם היתה תודה יכול להתנות עליה בשלמים ואם היתה שלמים הלחם יאכל לכהנים מ"מ ומכל שכן שהוא דבר שאין לו תקנה אחרת ויש לדמותו לקדשים שנתערבו אחר שחיטה שיאכלו כחמור שבהם כיון שאין להם תקנה אחרת ועוד שאין זה בבהמה עצמה שהרי הוממה שוב זכיתי ומצאתי לרבינו פט"ו הל' י"ג שפסק דין הברייתא דתו"כ שהזכרנו דתודה ששחטה לשם שלמים עלתה לבעלים וכו' ומטי לה מרן ז"ל בפ"ק דזבחים עיי"ש תהלה להשי"ת: