מעשה רקח על הלכות פסולי המוקדשין יח:כד

קדשי הכותים וכו'. עיין מ"ש מרן ז"ל דפסק כר' שמעון מכח ההיא דתמורה ע"כ אכתי קשה דלמה בשחטן בחוץ פסק דחייב בסוף מעשה הקרבנות וצ"ל דנמשך אחר הברייתא דלא תני חוץ והמשנה קי"ל כר' יוסי לגבי ר"ש. ולמ"ש עוד בשם יש מי שאומר הקשה התוס' יו"ט ז"ל דבברייתא מבואר דפליגי בכולהו דקאמר ר"י רואה אני בכולן להחמיר וכו' ובס' ברכת הזבח ז"ל כתב עליו ששגג בזה דכוונת היש מי שאומר (ש"ר) [שרבי] סתם במשנה דלא כר"י אף דר"י עצמו חולק אכולהו וכו' ע"כ ולדידיה נמי קשה דא"כ איך פסק רבינו במעילה ובתמורה כר"ש הרי בהנך לא סתם רבי במתני'. אכן לפי האמת דברי היש מי שאומר שרירין דבהני י"ל שהם כלולים בפיגול נותר וטמא שסתם בהם רבי במשנה ואין לדמותן לחוץ דמדקתני והשוחטן בחוץ ולא קתני ומשוה שחוטי חוץ משמע דבהא דוקא הלכה כר"י:

וכן הלבונה וכו'. בס' צרור החיים ז"ל הקשה על מ"ש מרן ז"ל אבל מלקות חייבים דא"כ אמאי לא מנה אותם רבינו פי"ט מהל' סנהדרין בכלל הלוקין וכו' ע"כ ואיני רואה קושיא כלל דכיון דהני לא נפקי אלא מריבויא דוהבשר מעתה הרי היא בכלל אכילה ושם מנה רבינו האוכל בשר קדש שנטמא ובכללו הני. וידוע דהראב"ד ז"ל השיג על רבינו דלמה פסק כר"ש ועיין למרן ז"ל שנדחק דרבינו לא פסק כרבא וכו' ובס' צרור החיים ז"ל הרבה להקשות על דברי מרן עיין עליו. אך לענ"ד נראה דברי רבינו מבוארים ע"פ הסוגייות ופסק כרבא בכולהו דבתרא הוא דמדקאמר רבא מאי טעמא כיון דלא קרינן ביה וטומאתו עליו לא קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל דבר טמא לא יאכל ומדקיהיב טעמא לסברת ר' שמעון שמע מינה דהלכתא כוותיה ובזה תתורץ השגת הראב"ד ז"ל והקשו בגמרא עליה דרבא והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ותירצו לפיסולא בעלמא ופי' רש"י ומעלה דרבנן וכו' ורבינו מפרשה בשלא נתקדשו בכלי דהא סתמא קתני ופסקה בפ"ו דאיסורי מזבח הל' ח' עיי"ש ובגמ' דף ל"ד אפלוגתא דריש לקיש ור' יוחנן בטמא שאכל בשר קדש לפני זריקה אפליגו עלה אביי ורבא ודעת רבא דבטומאת בשר דברי הכל אינו לוקה מאי טעמא כיון דלא קרינן ביה וטומאתו עליו לא קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא ופריך והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה הכא במאי עסקינן כגון שקדשו בכלי וכו' ע"כ נמצא דרבא לשיטתיה אזיל דבנטמא הבשר ולא נתקדש בכלי אין כאן אלא מעלה דרבנן וכשקדשו בכלי אה"נ דלוקי ודין זה פסקו רבינו לעיל פי"ח הל' י"ב וכאן פסק כר"ש והכל מיושב על נכון לענ"ד אך דמרן ז"ל לא הבין כן ונדחק הרבה בדבר עיין עליו וגם לפי דבריו לא אוכל שאת למ"ש ואפשר לדחוק ולומר דלא פסק כרבא וכו' חדא דרבינו פסק כן להדיא בפרק הקודם ועוד דהרי התוס' בדף ל"ד הכריחו דהא דרבא לפיסולא בעלמא דהיינו דאורייתא א"כ לפי שיטתו מאי דוחקיה דלא פסק כרבא לימא דפיסולא דקאמר היינו דאורייתא כדברי התוס':