מעשה רקח על הלכות פסולי המוקדשין יח:יב

אסור לטמא וכו'. עיין מ"ש מרן ז"ל ולפיכך צ"ל שמ"ש כאן רבינו שטהור שאכל וכו' באוכל לאחר זריקה ע"כ לשון זה תמוה הרבה דממ"ש לפיכך צ"ל משמע דאין כן במשמע דברי רבינו ואדרבה הרי רבינו כתב כן להדיא ואינו לוקה אלא אחר זריקת דמים וכו' ואין לומר שלא היתה בגירסתו שהרי לקמיה ציין עלה פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש וכו' שוב ראיתי להמל"מ וס' צרור החיים ז"ל שהניחו זה בצ"ע. ולענ"ד נראה מפני שסמך רבינו חילוק דאחר זריקה לדין לבונת המנחה ולא ביארו בתחילת הדין בדין סתם קדשים הייתי אומר דדוקא בלבונת המנחה יש חילוק זה אבל בשאר הקרבנות לא ויש לדייק כן מלשון מרן שכתב שטהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו דלמה ליה כל זה האריכות לימא שמ"ש כאן רבינו שלוקה וכו' ודו"ק:

שאם אכל כזית מלבונת המנחה וכו' לוקה. כתב מרן ז"ל דבשר לאו דוקא דהוא הדין ללבונה וכדתנן בספ"ג דמעילה ובספ"ד דזבחים מרבה לה מוהבשר ע"כ מ"ש ספ"ג דמעילה הוא טעות סופר וצ"ל ספ"ב וממ"ש דבזבחים מרבה לה מוהבשר הקשה בס' צרור החיים ז"ל דבפ"ו דאיסורי מזבח הל' ח' כתב מרן על דברי רבינו דהאי דרשא אסמכתא בעלמא היא ומדרבנן ועוד קשה דאחר דעצים ולבונה מחד ריבויא נפקי היה לו לומר ג"כ שאם הקריב עצים טמאים ע"ג המזבח לוקה ועוד קשה דאיך חייב באכל לבונה הא בפרק השוחט (חולין דף ל"ו) אמרו דעצים ולבונה לאו בני אכילה נינהו ואיך חייב רבינו מלקות ואף אם אכלה בטלה דעתו אצל כל אדם ע"כ.

ולקושיא ראשונה יש ליישב בחדא מתרתי שהרי דברי רבינו ג"כ סתרי אהדדי וצ"ל דמ"ש שם וכן העצים והלבונה כוונתו לכשנטמאו בטומאה דרבנן וכמ"ש כאן דאז הוי מעלה וסמך על מ"ש כאן ואף אם נפרש שם בכל מין טומאה המעלה לא תפול אלא בטומאה דרבנן והאי כדיניה והאי כדיניה אי נמי י"ל דמדכתב סתם שם משמע דאף קודם שנתקדשו בכלי קאמר וכאן לא חייב רבינו אלא בשנתקדשו. ולקושיא ב' כבר נלמד ממ"ש רבינו בסוף פרקין דאין בה משום טומאת הגוף דמשמע דטומאת עצמן יש בהם. ולקושיא ג' י"ל דמ"ש בגמרא דלאו בני אכילה נינהו עיקרו על העצים ואף על הלבונה דאין דרך לאכלה כשאר מאכלים אבל אה"נ דבת אכילה [היא] ומשום דאין דרך לאוכלה אצטריך קרא לריבויא וכיון שכן לא שייך כאן בטלה דעתו כיון דילפי לה חז"ל מריבויא דקרא. ובקידוש דעצים נחלקו רש"י והתוס' ז"ל דלרש"י ז"ל הקידוש הוא בכלי שרת ממש דהיינו שחתה אותם במחתה וכו' ולהתוס' היינו דמשכי להו בגיזרין: