מעשה רקח על הלכות שבת ט:טו

הטווה וכו'. משנה שם דף ק"ה ומ"ש או את הנוצה היינו נוצה של עזים וכיוצא.

העושה את הלבד וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל ירושלמי וכו' ע"כ. והראב"ד השיג על רבינו וז"ל איני מכיר טויה בעשיית הלבדים לפי שהוא לוקח צמר מלובן ומנופץ ושוטחו ע"ג בגד ונותן מוך על מוך עד שנעשה עבה ומטפחו במים וכורכו עם הבגד ומהדקו עד שמתחבר ומתקשה ועושה הלבד ואם זה החיבור קורא לו טויה איני יודע ונראה יותר שהוא כמגבן שהוא תולדת בונה ושיעורו איני יודע ואולי ברוחב ובאורך כאותם קליעות שעושות בנות העניים על מצחיהם עכ"ל והדבר תמוה מהרה"מ ומרן והרב מגדל עוז ז"ל שלא הזכירו זאת ההשגה כלל ואיך שיהיה נראה לענ"ד בדברי רבינו שיותר יש לחייבו משום טווה מבונה דהלבד מין בגד הוא ונוהג בו כלאים כדתנן בשלהי כלאים הלבדים אסורים מפני שהם שועים ופסקו רבינו פ"א שם והטעם דדרך הטווה לקבץ החלקים הנפרדים מן הצמר או הפשתים ולחברם בשוה כמו כן העושה את הלבד שכתב רבינו שם לבדים הם יריעות הצמר שאינם ארוגות אלא טרופות ונקרא בלשון ערב לבד ע"כ. והר"ש ז"ל כתב שם לבדים טורפים הצמר והפשתן זה עם זה ומחברין כעין בגד על ידי אומנות בלא טויה ואריגה ע"כ. הרי שהוא מחבר חלקי הצמר והפשתן הנפרדים כדי לעשות הלבד והיינו הטויה ממש אלא שזה כל חוט לבדו וזה כולו כאחד וכיון שדרך הטווה לחבר החלקים הקטנים כאמור גם העושה את הלבד הוא עושה מלאכה זו משא"כ הבונה שדרכו לחבר הגופים הגסים ואף זה לא בחיבור גמור כידוע ויותר היה לו להראב"ד ז"ל לכתוב דחייב משום אורג אי נמי משום קולע שהזכיר רבינו דין י"ט א"נ משום קושר שהם מלאכות השייכות לבגד עצמו וכדאמרינן בגמ' דף ע"ד שכן אורגי יריעות שנפסקה לו יריעה קושרין אותה וכו' וכל אלו הם יותר קרובים לעשיית הלבד מבונה שכתב ז"ל אלא נראה כמ"ש. שוב מצאתי למהר"ל בן חביב סימן כ"ד הביאו הכנסת הגדולה שם קרוב למ"ש ונסתפק ז"ל אם דברים אלו יצאו מפי הראב"ד ז"ל עיי"ש.

בעובי בינוני. כתב כן מפני שלא נמצא שיעורו בשום מקום ע"פ דברי המפרשים ז"ל עיין עליהם.