מעשה רקח על הלכות שבת ה:ו

הכורך דבר וכו'. שם דף כ"א ונראה מדבריו ז"ל דהמציאות הוא שוה אלא שאם נתכוון להוסיף אורה אסור ואם נתכוון להעבות הפתילה מותר וכ"כ הרא"ש בדעת הרי"ף ז"ל אלא שהוכיח דרש"י ז"ל לא ס"ל הכי שכתב להקפות וכו' כדי שתהא הפתילה צפה ולא תטבע בשמן וכו' עיי"ש אלא שמדברי הרב המגיד ז"ל נראה דרש"י ז"ל ס"ל כהרי"ף ורבינו ואי אפשר להשוותה לפי גירסת הרא"ש דמדברי רש"י נראה שאין לתלות הענין בכוונה דהא לדידיה החלוקות אינם שוות דבלהקפות ס"ל דאין כאן כריכה כלל אלא הפתילה נסמכה על גבי האגוז שלא תטבע בשמן וכמ"ש הטור או"ח סי' רס"ד ומדברי הרב ב"י שם נראה שיש חילוף נוסחאות בדברי הרי"ף עיי"ש אלא שהקשה על דברי הטור דלא היה לו לכתוב אם כיון כיון דלא קאי אלא לדעת הרי"ף אלא הו"ל למימר אם להדליק אסור כדברי הברייתא וכתב ז"ל ושמא י"ל שאינו מפרש דברי רש"י כהרא"ש אלא כמו הרה"מ ע"כ. ולכאורה קשה דכיון דהטור כתב דרש"י פירש כרך והרי"ף פליג וכו' משמע דס"ל להטור דכל היכא דכרך אסור אפילו שכיון וכו' דאי לא תימא הכי לא הוה ליה להטור לתלות מחלוקתם בכרך אלא בכיון להקשות וכו' וכן הקשה הרב בעל משנה למלך ז"ל והניחו בצ"ע. ולענ"ד נראה דאין כאן קושיא דהרב ב"י לא כתב כן אלא בלשון שמא ועוד דאם הטור יסבור דרש"י לא פליג עם הרי"ף לענין הכוונה אלא במציאות הענין הרי במשמעות דבריו אפשר לפרש כן שהוא לא כתב אבל הרי"ף וכו' דהוה משמע להדיא דפליג עליה לענין דינא אלא כתב והרי"ף פירש וכו' כלומר אבל לענין הכוונה כו"ע מודו ובהא לא חש לדברי הרא"ש כיון דלא נפקא לו לענין דינא והמעיין יראה ולבבו יבין שאין כאן קושיא על הרב ב"י ז"ל והא ראיה שכתב הרב ב"י כמו הרה"מ כלומר לפי דרכו וכוונתו לפי דעת הטור לא לפי מה שסובר הוא ז"ל והבן.