מעשה רקח על הלכות שבת ד:א

כגון הגפת. רבינו סתם דבריו ומשמע דכל מין גפת קאמר וכן כתב להדיא בפירושו להמשנה וז"ל גפת כבר ביארנו שהוא פסולת הזתים וכו' וכן פסולת השומשמין וכו' ע"כ. ובגמרא דף מ"ז אבעיא להו גפת של זתים תנן אבל דשומשמין שפיר דמי או דילמא דשומשמין תנן וכל שכן דזתים תא שמע וכו' שמע מינה דזתים תנן ודחי לעולם אימא לך לענין הטמנה דשומשמי נמי אסור וכו' ע"כ. ומרן ז"ל תמה על רבינו היכי נקיט לה לחומרא כיון דבעיין לא איפשיטא ומדרבנן ותירץ מדלא דחי בדרך דילמא אלא לעולם אימא לך משמע דקושטא קאמר אי נמי מפני שהוא קרוב לבא לידי איסור תורה וכו' ע"כ. והתירוץ הראשון נראה יותר.

בזמן ששלשתם לחים. דע דבמתניתין ריש פרק במה טומנין קתני תבן זגין ומוכין ועשבים ובגמרא נמי מייתי הנך ארבעה בהדי הדדי וקאמר בזמן שהן לחים וכו' משמע דארבעתם שוים גם רבינו בפירוש המשנה כתב וז"ל ואמר בזמן שהם לחים אינו רוצה בזה העשבים בלבד אבל חוזר על הכל ר"ל תבן וזגין ומוכין ועשבים ע"כ. מעתה קשה טובא על רבינו למה לא הזכיר תבן גם כן ומדכתב בזמן ששלשתם לחים מוכרח דאינו ט"ס תו קשיא לי על מרן ב"י או"ח סימן רנ"ז שפסק בשלחנו הטהור תבן וזגין ומוכין ועשבים בזמן ששלשתם לחים ואתמהא דמני ארבעה ותני שלשה ושם ראיתי להרב ב"ח שכתב עליו וז"ל ושגגה יצאה מתחת קולמוסו דהרי הרמב"ם דכתב האי לישנא בזמן ששלשתם לחים הוא לפי שלא היה גורס תבן בסיפא אבל למאי דהכניס הרב גם כן תבן בהך סיפא הדבר ברור שגם תבן אינו מוסיף הבל אלא בלח אבל לא ביבש ע"כ. ואילו היה רואה הרב ז"ל דברי רבינו בפירוש המשנה הנ"ל לא היה כותב בפשיטות דרבינו לא היה גורס תבן דאיך נאמר דכשחבר היד נזדמנה נוסחא אחרת לפניו ולא הציץ למ"ש הוא עצמו בפירוש המשנה שחיבר בילדותו.

לכך נראה לענ"ד דחדא מתרצת חברתה דס"ל ז"ל דתבן ועשבים חדא מלתא היא דתבן מין עשב הוא ודאי לכך כתב הרב ב"י בזמן ששלשתם דגריר בתר דברי רבינו שהזכירם בב"י שם ולפי שהיה פשוט אצלו דבר זה גם בדעת רבינו דהגם דלא הזכיר תבן הוא הדין והוא הטעם דהיינו עשבים לכך לא תפס עליו בזה דאם לא כן הוה קשה תו איך לא נרגש הרב ב"י מזה כשהזכיר דברי רבינו שם בלא תבן והרי בכל מה שכתב שם על דברי הטור ז"ל הזכיר תבן על פי המשנה והסוגיא דפ' במה טומנין הנ"ל אלא ודאי משמעות הדבר נראה דס"ל דהיינו תבן היינו עשבים ולא חש רבינו להזכיר תבן דנראה לו כפל לשון וכבר ראיתי להרב מגן אברהם ז"ל שם שכתב דצריך לומר דחשיב לתבן וזגין כחדא וכו' ע"כ. ובין אם נדמה תבן לזגין כדברי הרב או לעשבים כמ"ש הרי עלו דברי רבינו והרב ב"י כהוגן על צד היותר טוב וכשיטת הפוסקים ז"ל עיין עליהם.

ואפי' מחמת עצמן. שם דף מ"ז והקשה הרב לח"מ דמאחר דהך בעיא לא איפשיטא איך פסק לחומרא במידי דרבנן והיה לו לפסוק לקולא כמ"ש הרא"ש וכו' ע"כ. ואחר המחילה אין נראה כן דמאי דדחי ליה היכי משכחת לה ממרטא דביני אטמיה דחייה אמיתית היא וקיימא תדע נמי מדמייתי עלה הא דתני רבי הושעיא וכו' והכי מוכח מדברי הרא"ש שכתב וז"ל ודחי ליה ואזלינן לקולא וכו' דהיינו לומר דדחייה אמיתי היא מדגררינן אבתרא לפי דרכו ז"ל דמחמת דבר אחר הוי קולא ודו"ק. וגם הרי"ף ז"ל כתב להדיא וסליקא לה בלחין מחמת עצמן עיי"ש. שוב ראיתי לרבינו בפירוש המשנה שכתב כן להדיא וז"ל ואינו רוצה באומרו לחים שיהיו שרוים במים אבל רוצה שיהיה בהם לחלוחית טבעית ויתכן להיות זה בצמר אם יהיה מבין יריכות הצאן ומן הסמוך לאליה כי יש שם לחלוח טבעי ע"כ. עוד הקשה הרב ז"ל דאם איתא דמחמת עצמן ומכ"ש מחמת דבר אחר איך רצו בגמרא לפשוט ממוכין דמתניתין וכו' הא משכחת לה מחמת דבר אחר דנלמד במכ"ש עיי"ש. ואין זה קושיא דאיכא למימר דעדיפא מינה משני ליה ולמה יכניס עצמו בזה הלחץ וק"ל.

ודברים אלו וכו'. בהרמב"ם כתיבת יד קדמונים משנת הקי"א ואחר משנת הקס"ב נמחק תיבת הבל בכל זה הפרק.

כגון זוגים ומוכין וכו'. פירוש זגין קליפי הענבים ומוכין הוא הצמר ובלאי הבגדים ודומים שממלאים בו הכרים והכסתות וזולתם וכ"פ רבינו בפירוש המשנה וכסות מהגמרא מוכח שהיא מצמר ועיין להתוס' שם ויתכן גם כן משאר דברים עיין בפירוש המשנה לרבינו ופירות פי' רש"י כגון חטים וקטניות. וכנפי יונה נוצה ונעורת היינו הדק הדק שקורין אריכט"ש. ונסורת שמנסרין הנגרים מן העצים. ושלחין עורות שאינן עבידין תרגום והפשיט את העולה וישלח. ובענין טלטול אלו הדברים עיין לרבינו פ' כ"ו.