מעשה רקח על הלכות שבת כד:ז

אין עונשין בשבת וכו'. בסנהדרין דף ל"ה שקלא וטריא בהא טובא ומסקנא דלולא קרא הייתי דן מכח ק"ו דרציחה דחיא שבת ומשם הוציא רבינו הדין אלא שיש לדקדק דמלקות לא נזכר שם אלא מיתה דוקא והוא דבר שיש בו חילול שבת דמייתי קרא דלא תבערו אש וכו' אבל מלקות דאין בו חילול שבת מנא לן וכן הקשה הרב מג"א סימן שכ"ב והניחה בצ"ע. ונראה לענ"ד דרבינו כתב כן מסברא דנפשיה דכיון דקי"ל מלקות במקום מיתה עומד כמ"ש ריש פרק ט"ז דהלכות סנהדרין וגם אפשר שימות תחת ידו כמ"ש באותו פרק אמטו להכי אסרו כמו המיתה ולפי זה עונש אחר כגון חרם או שמתא וכיוצא לא שמענו. אדרבא בפ' הדר (עירובין דף ס"ג) איתא דרבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי חזיה לההוא גברא דקאסר לחמריה בצינתא בשבתא רמא ביה קלא ולא אשגח אמר ליהוי ההוא גברא בשמתא ע"כ. משמע דשריא השמתא בשבת והוא הדין עונש אחר זולתי מיתה או מלקות והכי איתא להדיא בתשובות הגאונים סימן י' עיי"ש אמנם מוהרשד"ם או"ח סי' ח' כתב דכל שכן ממלקות הוא דקי"ל בכל דוכתא דהשמתא ונידוי חמירי ממלקות דבמערבא מימנו אנגידא ולא מימנו אשמתא וכו' וההיא דפ' הדר לאפרושי מאיסורא שאני אי נמי דדמי להתרת נדרים דדוקא לצורך השבת מתירים וכו' ורבינו כשכתב שאין מלקין כוונתו דכ"ש שאין משמתין וכו' עכת"ד. ואחרי המחילה הראויה מעצמותיו הקדושים שפיר יש לומר דלא ראי זה כראי זה דאין הכי נמי דבעלמא השמתא או החרם חמור ממלקות אמנם לענין שבת דלא אסרינן אלא המיתה מכח קרא והוסיף רבינו גם המלקות דבמקום מיתה קאי כנ"ל אם כן אין ענין השמתא בכלל זה דהשמתא אינה במקום מיתה בשבת גופיה אלא סופה להמית כמ"ש רש"י ז"ל אם לא יחזור בתשובה שלימה מה שאין כן המלקות דמשלקה הרי הוא כאחיך וכדברי הגאונים ז"ל שהתירו השמתא בשבת והראיה שהביא עוד מוהרשד"ם ז"ל שאין דנין בשבת ובכללם הוי השמתא אין נראה דכבר כתב רש"י ז"ל דטעמא דמלתא לא הוי אלא שמא יכתוב וכ"כ רבינו פ' כ"ג דין י"ד עיי"ש שוב מצאתי להכנסת הגדולה שם שכתב בפשיטות כמ"ש ועיי"ש.

ואגב זה ראיתי להזכיר חידוש דין שראיתי להרב משנה למלך ז"ל בהא דקי"ל ברודף אחר חבירו להרגו אי נמי אחר נערה מאורסה ואחר הזכור דקי"ל דניתן להצילו בנפשו אם יארע דבר זה בשבת אי שפיר דמי או נכלל באין מענישין בשבת וכו' והכריח ז"ל בדברי מהרי"ף ז"ל בפ' אלו עוברין דאוקמא לההיא דרבי אלעזר עם הארץ מותר לנוחרו כדג ביוה"כ שחל להיות בשבת דמיירי כגון שהיה רץ אחר הזכור או אחר נערה מאורסה ביוה"כ שמותר להצילו בנפשו וכו' אף דהר"ן ז"ל הקשה על זה דאם כן תיפוק ליה אפילו תלמיד חכם ושדבר זה אינו אלא איום וגיזום לעם הארץ שמבזין להתלמידי חכמים עיי"ש והרא"ש והתוספות ז"ל פירשו דהאי ע"ה ר"ל שכופר להכעיס ומסור וחשוד על שפיכות דמים אשר לפי דבריהם אין ללמוד לנדון דידן דכיון שחשוד על שפיכות דמים וכו' אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש וכו' עיין עליהם. ומידי השתעשעי בדברי הרב זלה"ה נתעוררתי אם יש איסור בהריגה על ידי שם בשבת למי שנתחייב כמו שמצינו במשה רבינו ע"ה כשהרג את המצרי ואם גם זה נכלל באין מענישים בשבת שכתב רבינו זלה"ה. ואפשר שזה תלוי במחלוקת מהרשד"ם והגאונים אי שרי לשמת או להחרים בשבת דהא הורג על ידי הדיבור אלא שזה לשעתו וזה לאחר זמן ומאי דנראה לענ"ד שהוא בכלל אין מענישין בשבת שכתב רבינו ודאי דסוף סוף עונש מיתה הוא ומקרי אב מלאכה לחייבו אם יהיה בעדים והתראה שהתרו בו אל תזכיר השם הקדוש וכו' דלפי הנראה הוצאת נפש הוא ותולדה דשוחט הוא ומה לי על ידי סייף וכיוצא מה לי ע"י שם מכ"ש דקיי"ל עקימת שפתים הוייא מעשה אפי' לענין מלקות דבעינן מעשה מכ"ש לענין מיתה דלא אשכחן דבעיא מעשה ונפקא מינה לחייבו מיתה בבי"ד על הרציחה גופה משום חילול שבת. וצריך להתיישב בדבר.