מעשה רקח על הלכות שבת כג:יב

מפני שהוא ככותב. משנה בהמצניע דף צ"ד והקשה הרב תוס' יו"ט דבגמרא מסקינן מפני שנראה כצובע עיי"ש ונראה דכיון דרבינו פסק כרבנן דאין כאן כי אם שבות ורבי אבהו דדחי שאין דרך כתיבה בכך לדעת רבי אליעזר וכו' ומכוין שהדבר תלוי בסברא אמטו להכי בגודלת ופוקסת פסק משום לתא דבונה בפרק כ"ב דין כ"ו וכמ"ש שם ובכוחלת דהסברא נוטה משום כותב וכמ"ש רש"י שמוליכה מכחול סביב העין כאדם המוליך קולמוס סביב האות ע"כ. מעתה כיון דאין כאן חיוב לרבנן אלא משום שבות נתן טעם למאי דמסתבר טפי. וכן נראה כוונת הרב המגיד ז"ל עיין עליו. והרח"א נר"ו תירץ משום דבתר הכי אמרינן וכן אמר ר' שמעון בן אלעזר אשה לא תעביר סרק על פניה מפני שנראה כצובעת מכלל דכוחלת לאו צובעת היא ע"כ. אף דבאמת אינו כ"כ הכרח עיי"ש.

ואסור ללוות וכו'. שם דף קמ"ח.

לא ישכור וכו'. משנה שם דף ק"נ. ומ"ש

ולא יאמר לחבירו וכו' בגמרא פריך פשיטא מאי שנא הוא ומ"ש חבירו ומסיק הא קמ"ל לא יאמר לחבירו וכו' אבל אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב וכו' וכבר הזכירו פכ"ד דין ד'. ומ"ש

ובלבד שלא יאמר לו הלויני מבואר שם בגמ' השאילני לא אתי למכתב והלויני אתי למכתב והרב המגיד כתב בשם הרי"ף ז"ל דהלויני לזמן מרובה משמע ולפיכך אתי למכתב.