מעשה רקח על הלכות שבת כא:כז

רטיה שפירשה וכו'. עירובין דף ק"ב מתניתין ומסקנא כדברי רבינו וכ"כ בפירוש המשנה ועיין להרב ב"י סי' שכ"ח.

ומניחין רטיה וכו'. שם במשנה קתני מחזירין דמשמע דוקא אבל ההנחה לכתחילה אסור אפילו במקדש והטעם דבשלמא כשהיתה עליו מבעוד יום ועכשיו צריך הוא לעבוד עבודה והויא חציצה התירו לו להחזירה דזה אחד משלשה דברים שהתירו סופן משום תחילתן מה שאין כן ההנחה מתחילה דאין כאן צורך עבודה אלא צורך עצמו ולשון מניחין וכו' שכתב רבינו הוא מגומגם הרבה וקשה להלום דההנחה לכתחילה נאסרה לגמרי לכולי עלמא והרב המגיד ז"ל כתב דנוסחתינו משובשת והגירסא האמיתית בדברי רבינו ומחזירין רטיה וכו' וכן העתיק ז"ל ואני הצעיר לא מצאתי נוסחת מחזירין בשום אחת מששה נוסחאות שיש לפנינו ושנים מהם כתיבת יד קדמונים הרבה. ותו איכא למידק דאמאי לא כתב רבינו להדיא דאסור להניחה לכתחילה בין במקדש בין במדינה כלישנא דמתניתין גם בפירושו להמשנה הזכיר התר החזרה אפי' פירשה ע"ג קרקע במקדש דוקא ואסר הנתינה לכתחילה בכל מקום. ותו איכא למידק לדעת הרה"מ ז"ל דאמאי לא כתב רבינו להדיא ומחזירין וכו' אפי' פירשה ע"ג קרקע.

אשר על כן נראה קצת לקיים כל הנוסחאות שלפנינו דלשון מניחין שכתב רבינו כוונתו על החזרה דוקא ולכך לא כתב ומניחין מתחילה רטיה וכו' ונקט האי לישנא כלפי מה שסיים דאם פירשה ע"ג קרקע אסור להחזירה משום דהוה ליה כנותנה לכתחילה ולא חש לשנטעה דהרי לא כתב ומניחין בתחילה כלישנא דמתניתין דאז הוה משמע מחדש ממש אלא כתב לכתחילה כלומר דגם אם הניחה ע"ג קרקע לכתחילה על דעת לחזור ולהניחה ע"ג המכה שפיר דמי ולפ"ז רמז לנו רבינו כל הצורך בדקדוק לשונו הטהור כמבואר הגם שהמפרשים ז"ל הבינו כדברי הרב המגיד עיין עליו. ודע שהראב"ד ז"ל השיג על רבינו והרה"מ הבין שזאת היתה כוונתו לגירסת מניחין וכו' אמנם הרב מגדל עוז ז"ל הבין דכוונת ההשגה למה שאסר רבינו בפירשה ע"ג קרקע והליץ בעד רבינו עיין עליו.

שאין שבות במקדש. לכאורה קשה טובא דבפ"ק דביצה דף י"א אמר עולא ג' דברים התירו סופן משום תחילתן וחד מנייהו הא ופריך עליה בגמ' הא נמי תנינא מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה מהו דתימא טעמא מאי משום דאין שבות במקדש ואפילו כהן דלאו בר עבודה הוא קמ"ל התירו סופן משום תחילתן דבר עבודה אין דלאו בר עבודה לא ע"כ. הרי מבואר דהטעם דוקא משום דהתירו סופן משום תחילתן דאי אסרת ליה להחזירה מימנע ולא עביד עבודה ואדרבא אם נאמר הטעם משום דאין שבות במקדש מינה נפיק דאפילו כהן דלאו בר עבודה שרי ואם כן למה כתב רבינו משום דאין שבות במקדש וראיתי להתוס' יו"ט שנרגש מזה ולא תירץ כלום.

והרב קול הרמ"ז תירץ וז"ל ס"ל להר"מ דבגמרא לא אימעיט לגמרי טעמא דאין שבות אלא ר"ל דהא והא איתיה משום דאי מפני דאין שבות גרידא הו"א אפילו כהן דלאו בר עבודה ואי מטעמא דלא לימנע מן העבודה אפי' לא סלקה לצורך עבודה קמ"ל משום דאין שבות והאי לא אמרינן בסלקה מתחילה דלאו צורך גבוה הוא כדכתב הרב בסמוך ולפ"ז מאי דכתב הר"מ דאין שבות הוא ליתן טעמא למחזירין דוקא אבל לא מניחין בתחילה משום דאין שבות במקדש ובתחילה ליתיה להאי טעמא ע"כ. ואף דלשונו מגומגם מצד עצמו וגם מהסוגיא שהזכרנו מ"מ אנן בדידן לענין מה שכתב דטעמא נמי משום דאין שבות במקדש נכון הוא וכן יש לדקדק מדברי רש"י בעירובין דף ק"ב אהך מתניתין עיי"ש וגם מצאתי בירושלמי על הך מתניתין גופא א"ר יוסי בר בון לא כל שבות התירו במקדש וכו' ע"כ. משמע דר"ל דאף שהתירו החזרה משום שבות הנתינה בתחילה לא התירו אף דאינה אלא משום שבות מעתה צריך לומר דמה שלא ביאר רבינו דדוקא לכהן דבר עבודה הותר דבר זה דאם אינו בר עבודה לא וגם בפירושו להמשנה כתב כהן סתם יש ליישב דסמך אמ"ש בפ"ט דין ח' גבי חתיכת יבלת שכתב ועובד עבודה דמשמע לאפוקי אם אינו ראוי לעבודה ועוד י"ל דדבר פשוט הוא לפי האמת דהא לא הותר השבות אלא לצורך גבוה או לצורך המקדש לא לצורך עצמו של כהן לחוד ודו"ק.