מעשה רקח על הלכות שבת כ:א

אסור להוציא וכו'. טעם שביתת הבהמה בשבת איכא מאן דאמר מפני הבהמה עצמה משום צער בעלי חיים ואיכא מאן דאמר דהטעם כדי שישבות הישראל מכל דבר עיין לרשד"ם או"ח סימן ב' הביאו הרב כנסת הגדולה שם.

אחד שור וכו'. בפרק שור שנגח דף נ"ד הוה בעי למילף מכלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש בעלי חיים [דהיינו שור וחמור] אף כל בעלי חיים והדר פריך עלה ומסיק דוכל בהמתך ריבויא הוא וכתב רש"י ז"ל ריבויא הוא ולא מדרש בכלל ופרט וריבה הכל ע"כ. וקשיא לי כיון דכי הוה בעי למדרש בכלל ופרט הוה בעלי חיים ובריבוי כל נמי ריבה הכל אמאי לא מרבינן נמי דגים ונימא דאדם מוזהר מלעשות מלאכה עמהם דומיא דחיה ועוף ואין לומר דלא שייך מלאכה בדגים דהרי בעי רחבא התם בשלהי פרקין המנהיג בעיזא ושיבוטא מהו ופירש רש"י קשר קרון לעז ודג זה צף על המים וזה מושך עמו על שפת הים הרי דיתכן עשייה מלאכה בדגים. והנה התם קאמר תלמודא אמר רבי ירמיה אמר ריש לקיש המרביע שני מינין שבים לוקה מאי טעמא אמר רב אדא בר אהבה משמיה דעולא אתיא למינהו למינהו מיבשה ע"כ. וקשה כיון דלעיל אייתר ליה לש"ס בהמתך דכתב רחמנא בדברות ראשונות ומבעי ליה למילף לבהמתך דהרבעת כלאים לבהמה חיה ועוף אמאי יליף לה מלמינהו לילף משבת דכולל עם דגים דהא ריבוי הכל כקושיין קמייתא.

והנה ראיתי להתוס' ז"ל שם ד"ה אתיא וכו' שנרגשו מזה וכתבו דמריבוי דוכל לית לן לרבויי אלא כל מילי דיבשה שהאדם רגיל לחמר אחריהם דבמחמר כתיב קרא דבהמתך גבי שבת ע"כ. ועם כל זה אכתי לא מיתרצה קושיין דמכל מקום כי היכי דיליף כלאים משבת בג"ש דבהמתך אמאי לא ילפינן נמי שבת מכלאים דכי היכי דהך בהמתך דגבי כלאים כולל בו בהכרח גם דגים מכח קראי דלמינהו הכי נמי גבי בהמתך דשבת נייתי נמי דגים מהא. וסברא זו מצאתיה להתוספות ז"ל עצמם שם בסוף ד"ה הנהיג וכו' אלא שהם ז"ל מתחילה בעו דלילף שבת מכלאים והדר כלאים משבת וכ"כ בספר ים של שלמה שם ולא ראיתי לשאר פוסקים שהביאו דין זה ולא ידעתי איזה טעם הגון לדבר ואף ההיא שהזכרנו מהתוספות דקרא לא איירי אלא ברגיל והווה הרי גם הנהגת עיזא ושיבוטא שלא ימצא כמעט פעם אחת בעולם ואפ"ה מבעיא לן וסלקו בתיקו ופסקוה הפוסקים לחומרא עיין עליהם.

לפיכך המחמר וכו'. מימרא דרבי יוחנן בשבת דף קנ"ד. וכתב הרב המגיד ז"ל שנראה לו מבואר בלשון רבינו שהוא סובר שבמחמר יש לאו ואין לוקין עליו וכו' ושהרמב"ן סובר בדעת רבינו שאין במחמר לאו כלל וכו' ע"כ. והרב לח"מ ז"ל הקשה עליו דלשון פטור שכתב רבינו הוא זר מאד שהרי רבינו כתב בפ"ק שבכל מקום שיאמר פטור אסור מדברי סופרים ולפי דעת הרה"מ הרי עובר בלאו ואיסורו איסור תורה אלא שאינו לוקה וכו' והכי הוה ליה למימר אינו לוקה כמ"ש לעיל וכו' ע"כ. ונראה לענ"ד דאין כל כך תפיסה על הרה"מ ז"ל דמכיון שכבר כתב רבינו לפי שאיסורו בא מכלל עשה וסיים גם כן בלאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד לא נשמר מלכתוב לשון פטור כלומר שאין בו לא כרת ולא מיתה ולא מלקות וכמ"ש בפתח דבריו בהלכות שבת וכן היא סברת התוס' ז"ל עיין עליו.