מעשה רקח על הלכות שבת יט:ט

יוצאה אשה וכו'. משנה שם דף ס"ב, ועיין לרבינו בפירושו להמשנה.

ולא תצא הזקנה בשל ילדה וכו' אבל ילדה יוצאה בחוטי זקנה. בגמ' דף ס"ד תנא ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה ופריך בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה ואתי לאחוויי אלא ילדה בשל זקנה אמאי גנאי הוא לה איידי דתנא זקנה בשל ילדה תנא נמי ילדה בשל זקנה ופי' רש"י ובלבד שלא תצא זקנה בחוטי שער של ילדה וילדה בשל זקנה ולבנות על שחורות או שחורות על לבנות מאיס ואתי למשלף ע"כ. ומשמע דאתא לפרושי מאי ניהו זקנה בשל ילדה וילדה בשל זקנה. ולכאורה קשה דבגמרא פריך בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה אלא ילדה בשל זקנה אמאי גנאי הוא לה משמע דטעמא דגנאי דהיינו מאיס מורה היתר ושבח מורה איסור הפך דברי רש"י מן הקצה אל הקצה כמבואר וגם טעמא דאתי לאחוויי לא נאמר אלא במידי דשבח אבל אם הוא לגנאי שרי. ואפשר במאי דאיכא לדיוקי בדבריו תו דמשמע דלבנות על שחורות מלתא באנפי נפשה היא מדכתב ולבנות וכו' דאם לא כן הוה ליה לכתוב דהיינו וכיוצא בהאי לישנא ותו דמי שאל לו אות על זה כיון דסתם תלמודא מצדד אצדודי עלה דמלתא אלא משמע דהכי קאמר בלבנות על שחורות לא קמבעיא לן דפשיטא דאסיר משום דאתיא למשלף דלמא מחכו עלה כי קמבעיא לן בשוים דהיינו שחורות על שחורות דאין בהם כל כך גנאי והשתא אתי שפיר דהגמ' פריך בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה ואיכא למיחש דאתיא לאחוויי דקרוב לטעות בדבר אלא ילדה בשל זקנה אמאי אסיר הא גנאי הוא לה אם תראה דבר זה לחברותיה ולמחכו עלה ליכא למיחש דכיון שהם שוים אין קפידא בדבר וגם לא חזו לה ומשני איידי וכו' שוב ראיתי לרש"ל ז"ל שהגיה בשמעתין ואתיא לאחוויי ובהכי מצינן לפרושי דכי קתני שבח הוא רוצה לומר דהוה אמינא הכי וקמ"ל דגנאי הוא לה ואסיר אלא ילדה בשל זקנה מאי קמ"ל פשיטא דהא גנאי הוא לה ודאי ואיכא למיחש לדילמא מחכו עלה ומשני איידי ונמצא לפי זה דכולהו משום גנאי נינהו וכפשטן של דברי רש"י ז"ל וכן פירשו התוס' ז"ל.

אמנם רבינו גריס ואתי לאחוויי ומפרש כפירוש קמא שכתבנו לדעת רש"י אלא דלא נחית ללבנות ושחורות וכי משני איידי רוצה לומר דאינו לפי האמת וכו' והרב המגיד ז"ל כתב דגריס כדי נסבא דלעולם ילדה בשל זקנה משרא שרי ע"כ. והקושי מבואר דהיכי נימא דקתני שקרא משום אגב ובמקום היתר ליתני איסור וכמ"ש מרן ז"ל הגם דמ"ש הוא ז"ל שגירסא אחרת היתה לו הוא דוחק. והנה גירסת כדי נסבא איתא להרי"ף ז"ל וכתב עלה הר"ן וז"ל שבח הוא לה וכיון דדרכה בכך איצטריך לאשמועינן דאסור משום דזמנין דמחכו עלה אבל ילדה בשל זקנה גנאי היא לה וכיון דלאו אורח ארעא לא איצטריך לתנא לאשמועינן דהאי עבדא נמי הכי פשיטא דאיכא למיחש דלמא מחכו עלה ומשני כדי נסבא בחנם ואגב גררא נקטיה עכ"ד. ומכאן קשה נמי להרה"מ ז"ל דמה תיקן באמרו כדי נסבה דמשמע דהכי גריס רבינו ולא גריס איידי וכו' הא אף לגירסת הרי"ף דגריס לה מפרשה הר"ן לאיסור כפשטא דשמעתא. אלא דתמהני מדברי הרב שלטי הגבורים שם שכתב דרבינו מתיר ילדה בשל זקנה ושהר"ן מסכים לפירושו וסיים ומדגריס רב אלפס בגירסתו כדי נסבא אם כן משמע דכדברי המיימוני סבירא ליה ע"כ. והא ליתא לא בהר"ן וגם לא בהרי"ף דהר"ן כתב להדיא לאיסור וגם על הרי"ף דגריס כדי נסבא פירש ז"ל לאיסור ובאמת תמיהא מלתא טובא וצל"ע. שוב ראיתי להכנה"ג שעמד בזה ולא תירץ כלום עיי"ש.

ואחר החיפוש בספרי בעלי הכללים ז"ל הוה נראה לענ"ד לסיועי הך סברא דהרב המגיד ז"ל דלפעמים תני אפכא משום איידי ולא חייש. מההיא דפ"ק דכתובות דף ב' למאי דבעי תלמודא חלה הוא מהו וכו' ואת"ל חלה הוא מעלה לה מזונות חלתה היא מהו וכו' פשיט רב אחאי הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה לא נשאו לא קתני אלא [לא] נישאו היכי דמי אי דקמעכבן אינהי אמאי אוכלות וכו' אלא לאו דאיתניס כי האי גוונא וקתני אוכלות משלו ואוכלות בתרומה א"ר אשי לעולם אימא לך כל אנסא לא אכלה ודקא מעכבי אינהו ובדין הוא דאבעי ליה למתני לא נשאו ואיידי דתנא רישא בדדהי תנא נמי סיפא בדדהי. הרי דאף דהקפידה אינה אלא בדקמעכבי אינהו אכלה אם מעכבי אינהי לא אכלה תני בדידה משום איידי ודלא כהתוס' דהתם דמכח זה רצו להכריח דאינהו נמי קאמר ולא דדוקא קאמר והכריחו זה דמשום איידי אין לשנות טעות בסיפא עד כאן ורבינו לא סבירא ליה הכי. תו איכא לסיועי מההיא דפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ"ג) בני יהודה ובני גלילא הני אמרי יש אבילות בשבת והני אמרי אין אבילות בשבת מאן דאמר יש אבילות בשבת דקתני עולה מ"ד אין אבילות בשבת דקתני אינה מפסקת אי סלקא דעתך יש אבילות בשבת השתא אבילות נהגא אפסוקי מבעיא ואלא הא קתני עולה איידי דקבעי למתני סיפא אינן עולין תני רישא עולה וכו' הרי מהכא נמי מוכח דתני איפכא משום איידי כההיא דפ"ק דכתובות וגם התוספות שם דחו הפשט מכח דאין שיטת התלמוד כן עיי"ש. תו אשכחן כי האי גוונא בפ"ק דביצה דף י"ב אושפיזכניה דרבא בר רב חנא הו"ל אסורייתא דחרדלא א"ל מהו לפרוכי ומיכל מנייהו ביו"ט לא הוה בידיה אתא לקמיה דרבא א"ל מוללין ומפרכין ביו"ט אתיביה אביי המולל מלילות מערב שבת למחר מנפח וכו' המולל מלילות מערב יו"ט למחר מנפח וכו' מערב יו"ט אין ביו"ט לא אפי' תימא ביו"ט איידי דתנא רישא מערב שבת תנא סיפא נמי מערב יו"ט ע"כ. הרי דתני היפך משום איידי דהרי לא שרי אלא מערב יו"ט. כל זה ראיתי להליץ בעד הרה"מ ז"ל על פי דברי רבינו דאפילו באיידי אשכחן לה הכי מכל שכן בכדי נסבא.

האמנם אחוך שמע לי הא דאיתא בפ"ק דקידושין דף ה' ת"ר כיצד בכסף נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי וכו' הרי זו מקודשת אבל היא שנתנה ואמרה היא הריני מקודשת לך וכו' אינה מקודשת מתקיף לה רב פפא טעמא דנתן הוא ואמר הוא הא נתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת אימא סיפא אבל היא שנתנה לו ואמרה היא לא הוו קידושין טעמא דנתנה היא ואמרה היא הא נתן הוא ואמרה היא הוו קדושין רישא דוקא סיפא כדי נסבה ותני סיפא מילתא דסתרא לה לרישא אלא וכו' הרי לך דאף דמתרץ כדי נסבה לא תוכל שאת דמשום איידי תני אפכא או שקרא כי הכא ולכך האמת נראה דרבינו הוכרח לפרש הך תוספתא דשבת הכי מדפריך תלמודא אמאי וכו' דלשון זה מורה היתר כלומר אמאי אסיר ומדיוקא דתוספתא דלא קתני לא תצא זקנה בשל ילדה ולא ילדה בשל זקנה על פי גירסת התוס' ז"ל אלא וילדה בשל זקנה ומדלא תני ולא ש"מ דרוצה לומר וילדה בשל זקנה שרי וכה"ג אשכחן ולא הוי סתירה ולא טעות אלא סתם תלמודא הוה ס"ד הכי מעיקרא אבל לפי האמת לא ודו"ק.

מעתה אבא אעי'ר במה שיש לעמוד בדברי רבינו ומטינא לה מהרב לחם משנה ז"ל דכיון דבגמרא אמרינן דילדה בשל זקנה גנאי הוא לה ופסק רבינו דשריא שמע מינא דס"ל דכל מידי דמגניא לא אתיא לאחוויי ולעיל גבי שן של זהב פסק כחכמים דס"ל דאתיא לאחוויי אף דמגניא כמבואר מהש"ס ודברי רש"י בשם רבותיו. עוד הקשה ז"ל לדעת רבינו דבגמרא אמרו איפכא וצריכא דאי אשמועינן דידה משום דלא מאיס ולא מחכו עלה וכו' משמע דכל היכא דמגניא טפי אתי למשלפא ואם כן מאי פריך הגמ' גנאי הוא לה מאחר שבתחילה אמרו השיטה איפכא וצ"ע ע"כ תוכן דבריו. והנה מבואר הדבר דממ"ש רבינו בשן של כסף דמותר מפני שאינו ניכר מכלל דטעם האיסור בשל זהב מפני שהוא ניכר ואית לן למיחש דילמא מחכו עלה ובפירושו להמשנה כתב וז"ל וחכמים אומרים שתעקור ותראה ברה"ר ולפיכך אסור לצאת בו ע"כ. ואם כן צריך לומר לדעתו ז"ל דשני חששות יש אף דאינה אלא אחת דדילמא מחכו עלה ותראה לחברותיה ואתיא לאתויי ד' אמות ברה"ר הנה כי כן החששא היא קרובה שבקל תוציאו וכו' מה שאין כן בחוטי השער שהם קלועים וקשורים בשערה כמו שהקדים רבינו וגם לא מינכר כל כך כמו שן שבעל כרחה פותחת פיה ותכף הוא נראה אף דמגניא בהו לא חשו חז"ל שתתיר הקשרים והקליעה בשביל זה כי לא תחוש כל כך מכל שכן שכבר היא ניכרת שהיא ילדה והמוחש לא יוכחש. ודרך זה צריכים אנו לאמרו גם לדברי חכמים דמתניתין בהכרח לפי גירסת רבינו בש"ס שהרי התירו ילדה בשל זקנה ואסרו השן של זהב כמבואר ולקושיא שניה שהקשה ז"ל יש לומר דכי עביד תלמודא צריכותא גבי שער הוא דעביד ליה דאיצטריך של חברתה ובהמה דהוה אסרינן משום דמגניא וכו' וקאמר דאפ"ה שרי וכיון דגלי תלמודא דבכי הא במידי דמגניא ליכא למיחש פריך ליה בכח דאמאי אסר דלפי המושכל הראשון דעליה קיימא הא משום גנאי הוה לן למשרי דאם לא כן אמאי התרנו בשל חברתה ושל בהמה כיון דסוף כל סוף הוי גנאי לה ומתיישב הלשון הרבה לפי זה דפריך אמאי דר"ל מאיזה טעם אסרינן כיון דגנאי הוא לה כן יש לפרש לדעת רבינו וקל להבין.