מעשה רקח על הלכות שבת יח:ה

פלפל כל שהוא. הנה רש"י ז"ל פירש אמתניתין דפלפלת כל שהוא דף צ' דאינו פלפל שלנו וכו' נראה דנפקא ליה מלשון פלפלת מדלא קתני פלפל ולא חזי לריח הפה ואי מהא לא איריא דבגמרא אמרינן למאי חזי לריח הפה ובפרק במה אשה (שבת דף ס"ה) אמרינן בפלפל ובגרגיר מלח פלפל לריח הפה הרי משמע דפלפל היינו פלפלת דחזי לריח הפה וכדברי רבינו שהעתיק פלפל ולדברי רש"י אפשר דשני מינים הם ושניהם חזו לריח הפה ולרבינו דגריס גם במתניתין פלפל כל שהוא כאשר העתיק כאן ניחא והוא מוכרח דהא אמתניתין דתבלין כדי לתבל ביצה קלה פירש שם כגון הפלפלין והזנגביל וכיוצא וכו' א"כ בהכרח דבאידך מתניתין דפלפלת כל שהוא הוא גורס פלפל ע"פ האמור וק"ל ועיין מ"ש עוד בזה בפי"ט דין י"ב.

עטרן כל שהוא וכו'. כל זה מבואר במשנה ובגמרא שם ופי' רש"י ריח רע שמעשנין בהם חולים ותינוקות כגון חלטית להבריח מעליו מזיקין.

ארגמן טוב. בנוסחתינו בגמרא אין שם תיבת טוב ואפשר שהוא פי' רבינו. ופי' רש"י ארגמן צבע שצובעים בו ארגמן וכו' וצ"ל שגם הוא ראוי להריח ע"כ.

בתולת הוורד. פי' רש"י עלה של וורד בחור אחת ע"כ. וטעם כל אלו נראה מפני הריח טוב שבהן ואף שכבר הקדים ריח טוב כל שהוא תנא והדר מפרש.

מיני מתכות. שם במשנה ופירשו בגמרא דחזו לדרבן קטן ומפירוש רבינו שם נראה דלאו דוקא דרבן עיין שם.

מעפר המזבח וכו'. מבואר הדבר דכל אלו מפני חשיבותן וקדושתן טעונין גניזה ולכך שיעורן בכל שהן וכ"פ רש"י ז"ל. ומ"ש בספרי רבינו מקק ספרים. בנוסח אחר איתא מקק סופרין וגירסתינו נראה עיקר.

והמוציא שלהבת פטור. כתב הרב המגיד ביו"ט פרק משילין ברייתא ע"כ. מתניתין מפורשת להדיא היא ביו"ט דף ל"ט ואפשר דלא גריס לה במתניתין אלא בברייתא וכגירסת הרא"ש והרי"ף וכן הוא בירושלמי ומאי דקשה על רבינו דאמאי לא הזכיר דין הברייתא דקתני המוציא שלהבת כל שהוא חייב ואוקים לה רב ששת כגון שהוציאה בקיסם ודלית ביה שיעורא ואביי בחספא דלית ביה שיעורא ושפייה משחא ואתלי ביה נורא וברייתא דקתני פטור אוקימו לה באדיי אדויי לרה"ר פירש רש"י שהייתה דולקת ברה"י סמוך לרה"ר ונפח בידו ונתק שלהבת והפריחה לרה"ר ע"כ. ואם כן הוה ליה לרבינו לפרש דבכי הא דוקא פטור אבל אם אחז השלהבת בקיסם או בחספא חייב למר כדאית ליה למר כדאית ליה וגם הרא"ש ז"ל בפסקיו העתיק המוציא שלהבת פטור ולא זכר דין חספא וקיסם וראיתי להפר"ח בנימוקיו על רבינו עמד בקושיא זו וכתב שצריך יישוב.

ומאי דנראה לענ"ד אני בעניי להליץ בעד רבינו ודעמיה הוא דס"ל דברייתא דמחייבא במוציא שלהבת דחויא היא ולא קיימא להלכה ואף דרב ששת ואביי אוקימו לה בקיסם או בחספא אינו אלא להסביר טעם החיוב אמנם לענין דינא כולם שוים דגם בכי האי פטור דסוגיא בדוכתה עדיפא וסתם מתניתין תני לן בפרק המצניע המוציא אוכלים פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו ופסקה רבינו בסוף פרקין וז"ל המוציא פחות מכשיעור אע"פ שהוציאו בכלי פטור שהכלי טפילה לו ואין כוונתו להוצאת הכלי אלא להוצאת מה שבתוכו והרי אין בו כשיעור וכו' וכן כל כיוצא בזה ע"כ. נמצא דהלכה רווחת היא דבאין שיעור בדבר שהוציא אין לחייבו כלל. תו תנן דיו כדי לכתוב שתי אותיות ובגמ' דף צ' בעי רבא אות אחת בדיו אות אחת בקולמוס אות אחת בקלמרין מהו תיקו ופסקה רבינו לקולא מכח הך מתניתין דהמוציא פחות מכשיעור ואף שהוציא הקולמוס והקלמרין עם הדיו אינו חייב מפני שלא נשלם שיעור הדיו בבת אחת והדברים ק"ו לדין השלהבת ותו דהשלהבת הוא דבר שאין בו ממש כלל עד שאמרו דאפילו של ע"ז שריא לגמרי אף דכל כך חמירא דמאומה כתיב ושלהבת גריעה ממאומה אם כן אף שהוציאה באיזה כלי שיהיה לעולם הכלי הוא טפל וכן נראה מדפריך תלמודא ותיפוק לי משום מנא דהיינו לומר דכיון שהשלהבת לא חשיבא כלל ואף דהוא אחשבא לא עדיפא לבטל הכלי לגבה וכמ"ש התוספות ז"ל אלא דהוצרכו לתרץ בדלית ביה שיעורא לאשכוחי מציאות להך חיובא ואין הכי נמי דהוה מצו לתרץ אף דאית ביה שיעורא בטל הכלי לגבה לפי הברייתא דמחייבא דלא לפי דעת המקשן ומשום דגריעה טפי תירץ לו כן. ועוד לאלוה מילין דלו יהא אלא ספיקא דהך ברייתא דמחייב במוציא שלהבת פליגא אסתם מתניתין דשבת די בזה שלא לחייבו מלקות כמ"ש לעיל בשם הרב המגיד דבכל דיני שבת דסלקי בתיקו או דמספקא לן פוסק רבינו לקולא משום דאין לחייב מלקות כי אם בראיה ברורה ואילו רבינו הקדוש אי נמי סתם תלמודא הוה סבירא להו הך מלתא כל כי האי הוה ליה לאתויי במקומו אמתניתין דהמוציא פחות מכשיעור לאשמועינן דשלהבת לפעמים דיינינן ליה כדבר שאין בו שיעור ולפעמים חשיבה לחיובי עלה. הוא הנראה לענ"ד לפי חומר הנושא ודו"ק.