מעשה רקח על הלכות שבת א:ח

ועקר אילן וכו'. מדנקט עקירת אילן דהוי מלאכה אחרת לגמרי משמע דאם נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב דעל כל פנים הרי הרג ואף שלא נתכוון לזה כלל אפילו הכי הרי נעשית מקצת מחשבתו וכן כתב רבינו לקמן הלכה י'. האמנם מאי דקמבעיא לי באם נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם או איפכא מה דינו מי נימא שם הריגה אחת היא והרי הרג וחייב או דילמא הריגה דשויא במינים בעינן ופטור. ובאמת דפשט הלשון שכתב רבינו לקמן מורה דמין השוה בעינן דומיא דשתי נרות ושתי תאנות שכתב שם ז"ל וגם לשון זה שכתב הכי מוכח ואם נאמר כן יקשה דאדנקט הכא נתכוון להרוג ועקר אילן דהויא סוג מלאכה אחרת לגמרי דפטור לישמועינן רבותא אפי' נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם או איפכא דפטור אף דעל כל פנים הרג ונתקיימה מקצת מחשבתו וכל שכן עקירת האילן וכן נמי איכא לספוקי בנתכוון להרוג איש והרג אשה אי נמי טומטום או אנדרוגינוס אלא דבהני שהם מין אנושי הדעת נוטה קצת לחייבו אמנם באדם ובהמה הוא דקשה כאמור.

הרי זה ק"ו וכו'. למ"ש הרב המגיד ז"ל עיין להרב לח"מ ז"ל אמנם מה שהבין במ"ש בסוף דבריו ומכל מקום עיקר כוונתו וכו' שכתב שכוונתו דרה"י [כצ"ל] באמצע וכרמלית ורשות הרבים מכאן ומכאן עיי"ש הדבר קשה מלשון ועברה שכתב רבינו וכמ"ש הרב וגם מדכתב ונעשה איסור חמור משמע דנעשה מעצמו ואם איתא הרי עשאו בידים בלא מתכוין ואין שייך לשון נעשה לכן נראה לענ"ד דבא הרב לקיים פירושו הראשון שכתב שהכרמלית קרובה אליו ורה"ר רחוקה ממנו ומ"ש לפניו היינו נמי בכי האי גוונא ודו"ק.

נתכוון לעשות דבר המותר וכו'. שם דף ע"ב איתמר נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור לחתוך את התלוש וחתך את המחובר רבא אמר פטור אביי אמר חייב רבא אמר פטור דהא לא נתכוון לחתיכה דאיסורא אביי אמר חייב דהא קמכוין לחתיכה בעלמא אמר רבא מנא אמינא לה וכו' ופי' רש"י ז"ל נתכוון להגביה את התלוש כגון סכין בערוגת הירק ונתכוון להגביהו וחתך את המחובר פטור דכתיב אשר חטא בה וכו' פרט למתעסק בדבר אחר וכו' ע"כ. ונראה דהוכרח לפרש דנתכוון להגביה סכין ובהגבהתו חתך את המחובר ולא פירש שנתכוון להגביה ירק תלוש וכו' משום דאם איתא לא הו"ל למימר וחתך את המחובר אלא הול"ל ותלש את המחובר אלא ודאי לשון חתך מורה דאיכא סכין אמטו להכי בנתכוון להגביה פירש דהיה רוצה להגביה הסכין שהיה בערוגה.

והתוס' ז"ל הקשו עליו מצד הדין דאם (כן) ההיא דנתכוון לחתוך תלוש וחתך מחובר [היינו לחתוך תלוש] (משמע) וחתך מחובר אחר אבל לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר משמע דחייב לכו"ע וקשה לר"ת דבסוף פ' ספק אכל אמר שמואל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה בשבת פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה מוכח התם דאפי' בנתכוון ללקט תאנה זו וליקט תאנה אחרת פטר שמואל ולקמן בפרק הזורק פטר רבא נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמונה כי לא אמר כל מקום שתרצה תנוח וכ"ש נתכוון לזרוק בצד זה וזרק בצד אחר דלא נעשה כלל רצונו או נתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דפטור ונראה לר"ת דהכא מיירי בנתכוון לחתוך תלוש ונמצא שהוא מחובר וחותך מה שהיה מתכוין אלא שלא היה יודע שהוא מחובר ופליגי בקרא דאשר חטא בה וכו' עכ"ד ודברים אלו לכאורה תמוהים מכמה טעמי חדא דכיון דרבא יהיב טעמא למילתיה משום דלא איכוון לחתיכה דאיסורא מוכרח דכל היכא דאכוון לחתיכה דאיסורא מודה לאביי דאז יהא חייב על כל פנים ותו דהתוס' ז"ל ייחסו לרבא מה שאינו בגירסאות שלפנינו דהתם בפ' הזורק (שבת דף צ"ז) קאמר סתם תלמודא פשיטא נתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבע הרי כתב שם משמעון נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמונה מהו ומתרץ ולאו היינו דאמר ליה רבינא לרב אשי ואמר ליה באומר כל מקום שתרצה תנוח וכו' עיי"ש ולא מצאתי בקיאות אחר באותו פרק כי אם זה ולא הוזכר רבא בכל אותה סוגיא כי אם רבה בה"א ורב יוסף בר פלוגתיה וגם זה אינו ענין לדין נתכוון לזרוק ד' וזרק ח' שכתבו התוס' כמבואר שם דאינהו לא איירו אלא בדרבי יהודה אם לא שנאמר דכיון דפשיטא ליה לסתם תלמודא הוא דכתבו כן. ויותר נראה לענ"ד דהם ז"ל היו גורסים רבא באל"ף שם וע"פ האמור. ולקושיא ראשונה צ"ל לדידהו דמאי דאמר רבא הרי לא נתכוון לחתיכה דאיסורא ר"ל בנדון זה דחתך מה שהיה רוצה דנעשית מחשבתו עם כל זה מפטר משום דלא נתכוון לחתיכה דאיסורא אמנם בנתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר אף דנתכוון לחתיכה דאיסורא הרי לא נעשית מחשבתו שהוא עיקר טעמא לחייבו. ונראה דמחמת דוחק זה הוכרח רבינו לפסוק דבנתכוון להיתר דוקא הוא דפטרינן ליה אבל אם נתכוון לאיסור יש מקום לחייבו בתנאי שתעשה מחשבתו וכמו שמבואר בדבריו לקמן בדין שתי נרות וכו'.

אלא דאכתי קשה טובא מה שהקשה הרב לחם משנה ז"ל דלפי דברי רבא ואביי הוה ליה לפסוק פטור כדאמר הש"ס ומה גם מהצריכותא דעביד התם דף ע"ג. ומה שנראה לענ"ד דרבינו לא פטרו לגמרי שהרי לא כתב דמותר הוא אלא אינו חייב כלום ולשון זה רוצה לומר שיש בו צד איסור אלא שאינו חייב מכת מרדות וכמ"ש מרן ז"ל להדיא בריש פרקין והכלל שאמר שמואל בפ"ק דף ג' ובפרק האורג דף קי"ז כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מתלת וכו' מפרש רבינו דר"ל שיש איסור בהם אמנם אין חומר איסורן שוה דבנתכוון להיתר גמור ועלה בידו איסור אין לחייבו על זה מכת מרדות דהיינו לשון פטור כמ"ש בריש הפרק ובנתכוון לאיסור אלא שלא נעשית מחשבתו אז יש לנו לחייבו מכת מרדות וכמ"ש לקמן בדין נתכוון ללקט תאנים שחורות וכו' וטעמו ונימוקו עמו דאין להשוות מחשבת היתר למחשבת איסור ואמטו להכי עביד צריכותא התם בדין נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע וכסבור רשות היחיד ונמצא רשות הרבים והך דהכא משום דכלהו להיתר נתכוון וזאת היתה לו לרבינו שהשמיט הנך תרתי הכא ובפרק י"ג משום שכבר סיים וכן כל כיוצא בזה כלומר שנתכוון להיתר ועלה בידו איסור וזה הוא ההכרח עצמי שהכריחו לפטור ממכת מרדות בנתכוון להיתר לתת חילוק בינו לנתכוון לאיסור ובזה אפשר שיתיישב כל מה שהקשה הלח"מ עיי"ש.