מעשה רקח על הלכות שבת א:ה

דברים המותרים וכו'. בספר משנה למלך ז"ל הביא מחלוקת רש"י ותוס' ז"ל אי פלוגתייהו דרבי יהודה ורבי שמעון באיסור תורה דוקא אבל באיסור דרבנן אפי' ר"י מודה או דאפי' באיסור דרבנן פליגי נמי אמנם היכא דאיכא מצוה והוא איסור דרבנן לכולי עלמא שרי עיי"ש.

כיצד גורר אדם וכו'. כתב הרמ"ך ז"ל נראה שהוא גורס אבל בגדולים דברי הכל מותר ולכך לא מפליג ומתיר בכל ענין ולא נהירא דאם כן מאי מקשה מההיא דגורר אדם לימא דההיא כרבי שמעון דמתיר בכל ענין שאין מתכוין אפילו בגדולים דדמי לפסיק רישיה ובספרים מדוייקים נמצא מחלוקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכל אסור דדמי לפסיק רישיה וצ"ע עכ"ל כוונתו מבוארת דרוצה לומר כדפריך תלמודא דף כ"ט מהא דר"ש אומר גורר אדם מיטה כסא וספסל דקתני גדולים כגון מיטה וקתני קטנים כגון כסא למאן דאמר אבל בגדולים דברי הכל מותר הוה ליה לדחויי ההיא ר"ש היא ורבי יהודה אין הכי נמי דמודה ליה בגדולים ובקטנים דוקא הוא דפליג ומכח זה ומשום דהוי פסיק רישיה הכריח כגירסת הספרים דגרסי אבל בגדולים דברי הכל אסור. אכן דבריו אלה ז"ל צריכים לי עיון טובא דאיך אפשר לנו לומר שנעלם מעיני הרב ז"ל דברי רש"י והתוספות שם דרש"י ז"ל הכריח דמדהזכיר ר"ש גדולים וקטנים על כרחך משום דר"י פליג אתרווייהו דאם לא כן לישמועינן קטנים וכל שכן גדולים וכתב ז"ל דסברת ר"י איתא במסכת ביצה דף כ"ג ר"י אומר כל הכלים אין נגררין וכו' ע"כ. ומבואר שם דמתניתין ר"י דוקא דאי ר"ש דאמר גורר אדם וכו' משמע להדיא דבכולהו פליג ומתניתין נמי כל הכלים קאמר ותו דסברת היתר הגדולים טפי לא נדחה בש"ס משום דלא אפשר אף דהוי פסיק רישיה דמאי דמותיב רבה לרבי ירמיה רבה אינו אלא בקטנים אבל בגדולים דלא אפשר לא מותיב כלל אף דהוי פסיק רישיה והתוספות גם כן דחו גירסת דברי הכל אסור מדמשמע בפרק כל שעה דטפי שרי היכא דלא אפשר מהיכא דאפשר ע"כ. ותו דאף בגדולים לא הוי פסיק רישיה ודאי כמו שמבואר מדברי רבינו דאפשר שיעשה חריץ ואפשר שלא יעשה ואף אם ודאי יעשה הוי כפרצה דחוקה דשרי משום שאין כוונתו לאותה מלאכה כלל ולא ניחא ליה ונעשית המלאכה מאיליה והוי כלאחר יד דדרך חריץ היינו במרא וקרדום וכיוצא כמ"ש רש"י פרק כירה (שבת דף מ"ו) מה שאין כן בחתיכת ראש העוף כמבואר בדברי רבינו ודו"ק.

והנה מהך סוגיא וממתניתין דביצה שהזכרנו מוכח דרבי יהודה פליג ארבי שמעון במטה כסא וספסל ובגדולים דלא אפשר לכולי עלמא שרי ומתבאר עוד מהך סוגיא דלרבי יהודה אף במידי דרבנן אסור אף אם אינו מכוין ותדע מעובדא דלעיל דאבין ציפוראה דגרר ספסלא בעיליתא דשישא ורבי יצחק מיחה בו דגזרה עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא ועל כרחך כר' יהודה הוא ולא אשכחן מאן דפליג עליה ותדע עוד דהתוספות ז"ל כתבו דההיא דאמימר דשרא זילחא ולא גזר אטו שאינה מרוצפת יש לחלק דאין לגזור מחוזא אטו שאר עיירות אבל בעיר אחת גזר עליה זו אטו עליה אחרת הרי דרבי יצחק דסבירא ליה כרבי יהודה פירש דר"י גופיה כשאסר אסר לעולם דאם לא כן לא הוו מקשו מידי דאימא דאמימר לא סבירא ליה הא דרבי יצחק ותו דהוה קשה טובא לרבי יצחק גופיה מנא לן לגזור כן ולהחמיר בדברי רבי יהודה כיון דאיכא רבי שמעון דסבירא ליה דמותר להדיא אף באיסורא דאורייתא כדמוכח מההיא דמוכרי כסות וממתניתין דנזיר חופף ומפספס דף פ"א ובמכילתין דף נ' ואילו הך דגורר אדם מטה כסא וספסל אינו אלא מדרבנן דהוי חורש כלאחר יד כדאיתא להדיא במכילתין דף מ"ו וכמ"ש רש"י ז"ל עיי"ש ומעתה איכא לאתמויי טובא על מה שכתב רש"י ז"ל בפרק אמר להם הממונה (יומא דף ל"ד) גבי ההיא דאמר אביי אפילו תימא שהגיע לצירוף דבר שאין מתכוין מותר ופריך דאביי סבירא ליה דקרא דבהרת אתא לרבי יהודה ומתרץ הני מילי בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן הוא ע"כ. ופירש רש"י ואין שבות במקדש לא גרסינן דהא תלה טעמא באין מתכוין משמע דסבירא ליה דבדרבנן לא גזר ר"י כלל והוא הפך ההיא דפרק כירה והך דהכא וכבר התוספות ז"ל נתעוררו בזה עיין עליהם הגם דלענ"ד נראה דרש"י ז"ל לא נתכוון לזה כלל ומה שפירש כן הוא לדעת אביי דהוא פסק כר"י בדאורייתא דקמסייע ליה קרא אבל בדרבנן סבירא ליה כרבי שמעון וכן הוא המשך הסוגיא דלא פריך אלא לאביי דפסק הכא הכי והתם משמע דפסק כר' יהודה ולדידיה הוא דפריק תלמודא הני מילי וכו' לא בדעת ר"י ובאמת שלא ידעתי למה לא פירשו כן התוס' ז"ל דנראה דניתן ליאמר בשופי ומכל שכן כי היכי דלא תקשה לרש"י ז"ל מסוגיין ומדידיה אדידיה ועיין להרב משנה למלך ז"ל בענין זה וקל להבין.

ורוחץ ידיו וכו'. קשה דבגמרא דף כ' מוכח דגם ראשו שרי אף בנתר וחול ומה שיש עוד לדקדק בזה עיין להרב לח"מ ז"ל שתירץ על נכון ותהילה להי"ת שכיוונתי לדבריו לכן לא אאריך יעו"ש.