מעשה רקח על הלכות שבת א:טז

שניהם חייבים. והקשה הרב לחם משנה ז"ל דרבינו פסק כאן כרבי יהודה דדריש תלתא מיעוטי נפש תחטא אחת תחטא ברשות תחטא חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול וחד למעוטי יחיד שעשה בהוראת בית דין וקשה דרבינו פסק בפי"ג דשגגות דיחיד שעשה בהוראת בית דין חייב ואם כן איך פסק כאן כר"י דהא אי לר"י הוה ס"ל חייב לא מיתוקם סברתיה כלל דאיהו מוקי חד למעוטי יחיד שעשה בהוראת בי"ד ולתרץ זה הקשה עוד דלמאי איצטריך הש"ס לייחס לר"י מלתא מיעוטי לימא דלר"י לא הוו אלא תרי וכדקאמר לרבי מאיר ונימא דלר"י יחיד בהוראת בי"ד חייב ותירץ דאיצטריך משום דבריש הוריות אית ליה לר"י דפטור דאמרו שם אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר"י אבל חכמים אומרים חייב וכו' ולהכי איצטריך בגמרא לומר דלר"י ג' מיעוטי הוו וכו' ורבינו ראה לפסוק כאן כר"י משום דר"מ מסייע ליה אבל בהא דיחיד שעשה בהוראת בי"ד פסק כחכמים וכו' עיי"ש. ולענ"ד נראה אחרי המחילה רבתי תיובתא קחזינא פירוקא מספקא לא קחזינא חדא דעיקר קושייתו היא דהיכי מוקמינן לקרא דאי ס"ל כר"י על כרחך לא מצי לפסוק כחכמים מכח קרא דתלתא מיעוטי ואי פסק כחכמים הא לא דרשי מיעוטא דבעשותה להכי ואם כן לפסוק בכולהו כר"ש ומה יושיענו לומר דכאן פסק כר"י משום דר"מ קמסייע ליה ותו דר"מ לא מסייע אלא בחדא דהיינו בזה אינו יכול וזה אינו יכול אבל בזה יכול וזה יכול פליג עליה דאיהו מחייב ור"י פוטר ואף אנו נאמר דפסק כר"י משום דר"ש קמסייע ליה בזה יכול וזה יכול אלא דזו אינה הכרעה.

ואם באנו לתת טעם אמאי פסק רבינו כן הדבר מבואר דפסק כסתם מתניתין דהיינו תנא קמא דמחייב בזה אינו יכול וזה אינו יכול דמקרו רבים לגבי ר"ש מכח הסתמיות וכדאמרינן בכמה דוכתיה ותו דר"י הוא כמו מכריע בין ר"מ לר"ש דחד פטר בכולהו וחד מחייב בכולהו ור"י מחלק ובחדא ס"ל כר"מ וחדא כר"ש וגם סתם ברייתא התם מסייעת לר"י וגם התוס' שם ד"ה אמר מר הקשו על סתם תלמודא לפי גירסתם דהוה ליה למיבעי אליבא דר"י דקיימא מתניתין כוותיה וכו' עיי"ש משמע דהלכתא נמי כוותיה מכח מתניתין והיא גופא דעת רבינו דפסק כת"ק דמתניתין ומאי דקשיא דאיך פסק כחכמים דהתם מודינא ודאי דקשיא היא ומה גם אעיקרא דדינא קשיא דסתם מתניתין דהתם פטר ור"מ ור"י פטרי הכא וגם ר"ש לדעת התוס' פטר אף דבזה הדעת נוטה לפירוש רש"י מדאוקימו ההיא מתניתין כר"י וכר"מ בריש הוריות ולא אשכחן מאן דאוקים לה התם כר"ש ולזה צ"ל דאפ"ה חכמים הוו רבים וגם מדשקיל וטרי תלמודא התם בדעת חכמים לכך פסק כוותייהו א"נ מלשון אבל דקאמר התם וכמ"ש הלח"מ ז"ל וכאן לא חש לדר"י אלא סמך אסתם מתניתין וסתם ברייתא. ומעתה על כרחך צ"ל דחכמים דהתם דרשי מיעוטא דנפש תחטא אחת תחטא כר"י ובעשותה דרשי ליה או למיעוטא אחריתי או דיחיד שעשאה חייב כדאיתא התם ומשום דהוה אמינא דדוקא יחיד אבל ג' או ד' אימא דפטירי להכי אתא קרא דמעם הארץ לחיובינהו כדאיתא התם והיא ברייתא בתורת כהנים וכמ"ש רש"י שם ד"ה ועדיין אני אומר וכו' ועם כל זה אכתי לבי מהסס.

ומה שדרשו ריבוי אחר ריבוי הפך הכלל דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ראיתי להרב בעל קרבן אהרן שם פרשה ז' שכתב דלא אמרינן הכי אלא היכא דלא נשכח מה למעט במיעוט אמנם אם נמצא מה למעט אפי' מיעוטים רבים כולהו דרשינן עיי"ש. ואישתמיטתיה ז"ל דברי הירושלמי והביאם רש"י ז"ל בהוריות דף ג' ד"ה ובי"ד משלים וכו' ואי קשיא הא אמרינן בכל התורה אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות והיכי אמרינן אלו שלשה מיעוטין וכו' בירושלמי מתרץ ה"מ היכא דליכא אלא שני מיעוטין אבל היכא דאיכא שלשה מיעוטין בזה אחר זה בחד קרא כולהו אתו למעט וכן בל"ב מידות וכו' עכ"ל וירושלמי זה הוא בריש הוריות עיי"ש.