מעשה רקח על הלכות שחיטה ט:ח

נפולה כיצד וכו'. פשטן של דברים נראין דבעינן י' טפחים דוקא בגובה המקום שנפלה האמנם קשה טובא ששיעור זה לא נתבאר במכילתין בחולין דף נ"א גבי דין נפולה אלא בב"ק דף נ"א אמתניתין דמה בור שיש בו כדי להמית י"ט ומקשו מינה לר' נחמן שהטריף השור שנפל לאמת המים שעמקה אמה ושקיל וטרי תלמודא אליביה ומסיק דהיינו טעמא דר"נ דסבר מכריסי דתורא לארעא כמה הוי ארבעה אריתא דדלאי כמה הוי שיתא הא עשרה וכו' ומתני' דקתני י"ט איירי באיגנדר לבור ע"כ וכיון שרבינו למד שיעור הנפילה מההיא דר"נ היה לו לפסוק ג"כ דאפילו שאין בגובה המקום אלא ששה טפחים סגי עם הארבעה שיש עד כרס השור ולפחות היה לו לומר דמשערין גובה המקום בכלל גובה רגלי הבהמה ומרן ז"ל כתב דאפשר שמאחר שכתב שנפלה הבהמה ממקום גבוה שגובהו י"ט ממילא משמע וסיים בב"י סי' נ"ח שאם היתה עומדת ונפלה אם יש מכריסה עד המקום שנחבטה בו י' טפחים אסורה שהרי נפלה ממקום גבוה שגובהו עשרה טפחים עכ"ל.

ותמהני על פה קדוש איך כתב כן דכלפי לייא הוא מדדקדק רבינו לכתוב מקום גבוה שגובהו י' טפחים ולא כתב מקום גבוה י' טפחים בא לומר דבעינן שהמקום גורם שמצד עצמו יהיה י' טפחים ואם היה כותב ממקום גבוה י' טפחים היינו יכולים להעמיס דלא נתן שיעור לגובה המקום אלא לגובה הנפילה ובכללה רגלי הבהמה אבל עכשיו שכתב מקום גבוה שגובהו י' טפחים בהכרח צ"ל שבא לשלול דלא נפרש דגובה רגלי הבהמה בכלל אלא גובה המקום דוקא וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתה ולכך נראה לומר דרבינו תפס שיעור הגובה מההיא דבב"ק אך לא רצה לפסוק כר' נחמן משום דדחיקא ליה מילתא לאוקומי מתניתין באיגנדר לבור כיון דסתמא קתני ומשמע בכל ענין גם בפי"ב מהלכות נזקי ממון העתיק המשנה כפשטה עיי"ש א"כ איתבריר לן דלא פירש המשנה כהך אוקמתא וכיון שכן גם בהא דמשחינן מרגלי הבהמה לא פסק כמותו דהא בהא תליא ומכוון למ"ש רבינו בפי' המשנה עיי"ש וכן דעת הסמ"ג והכלבו והוסיף עוד הרב כנה"ג שכן דעת רש"ל והרב ב"ח וס' צדה לדרך ויאיר נתיב עיין עליהם ועם כי מצינו להרב ב"י שאף שפסק בשלחנו הטהור ביו"ד סי' נ"ח כר"נ דמשערינן עם גובה הרגלים ובחו"מ סי' ת"י סתם כפשט המשנה וי"ל בזה דכיון דבלישנא קמא התם אוקימו להא דר"נ כפשטה דיש חבטה בפחות מעשרה ומתני' משום הבלא מעתה בדיני ממונות ראה לפסוק לקולא דהמוציא מחבירו עליו הראיה עם כל זה דברי רבינו מבוארין ומוכרחין כנ"ל.

ונתרסק אבר מאיבריה וכו'. משמע דבעיא בדיקה הוא דקאמר דהא לא כתב בידוע שנתרסקו איבריה ועוד מדכתב וכיצד הוא הריסוק שיתרוצץ האבר ויחלה וכו' עד שתפסד צורתו ותוארו וזה לא שייך אלא אחר השחיטה ע"י בדיקה ולאפוקי מהרב משפטי שמואל דמשמע מדבריו שכוונת רבינו לומר שהיא טריפה לגמרי בלא בדיקה מכח שחילק רבינו דין זה בשתי בבות שכתב אח"ז בהמה שנפלה מן הגג וכו' ששם הצריך בדיקה מפני שאין בגובהה י' טפחים ועוד כתוב שם דברים מגומגמים לא יכולתי להולמם עיין עליו ולעיקר דקדוקו דלמה רבינו חלק דין זה בשתי בבות הנני מוסיף עוד שרבינו חלקם לשלש בבות שהרי בדין י"ט כתב נפלה מן הגג ולא עמדה וכו' והו"ל לכלול כל אלה הדינים בבבא אחת אלא ודאי שמחמת שחלוק דין זה בכמה חלוקים הוצרך לקבוע בבא בכל אחד בפני עצמו וכדי להשמיענו שדין העוף שוה לדין הבהמה קבע בבא אחת שהיא העיקרית אחר דיני העוף ומכאן אתה למד שדין זה שכתב רבינו שאם נתרסק אבר מאיבריה וכו' כלומר שצריכה בדיקה איירי בלא עמדה ושהתה מעת לעת ולכוונה זו סיים רבינו בדין י"ט כמו שביארנו כלומר שביאר לנו בדין זה אופן הבדיקה וה"ה נמי באם עמדה ולא הלכה שהוא הדין שאח"ז שכתב שחוששין לה היינו להצריכה בדיקה כמ"ש כאן וכן נראה בפי' המשנה לרבינו עיין עליו.