מעשה רקח על הלכות שחיטה ז:יא

שהדבר קרוב הרבה וכו'. דע דהר"ן ז"ל הקשה על טעם זה דאינו מחוור שהרי אפשר לנקוב שתי הבועות זו מכאן וזו מכאן עד שתצא כל הליחה שבפנים ואח"כ נראה אם יש ביניהם נקב לפיכך נראה כדברי מי שפירש דכיון דסמוכות זו לזו מתוך שכל אחת דוחקת את חברתה סופו של עור הריאה לינקב והרי הוא כאילו ניקב מעכשיו עכ"ל. והנה הדבר פשוט לדעת רבינו דכיון דיש לחוש שהנקב הוליד הבועות סביביו כפי' רש"י ז"ל מעתה א"א בבדיקה שהרי הקרום שבין השתי בועות סתם הנקב עד שאינו עולה בנפיחה ואינו מועיל כמ"ש רבינו לעיל דין ג' והנה אם נמצאו בהם מים סרוחין או עכורין הדבר ברור דאף אי שפכי להדדיה טריפה דלא עדיפי מאחת גם אם שניהם רוח או מים זכין הדבר ברור שהיא כשרה אי שפכי להדדיה אך אם אחת היא רוח או מים זכין והאחרת היא יבשה או קשה נראה לכאורה שהיא טריפה דהא שתים הם ודאי וכיון דאיכא איזה קרום ביניהם בהכרח יש לחוש לניקב ונסתם וגם לפי' הר"ן י"ל דעכ"פ כל אחד דוחק את חבירו אלא שראיתי להרמ"א יו"ד סי' ל"ו שהכשיר והפר"ח חלק עליו אך תמהתי על הדמשק אליעזר דף ק"ג שכתב דבועא וטנרי הסמוכין להדדי בלי הפרש בשר ביניהם דלטעם רש"י והרמב"ם כשר וכו' אבל לטעם הרשב"א והר"ן טריפה וכו' והביאו הכנה"ג אות י' ולענ"ד נראה כמ"ש.