מעשה רקח על הלכות שחיטה ד:ה

חש"ו וכו'. פ"ק דחולין וכולן ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשרה אך בסו"פ לולב הגזול תניא קטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו והוא שגדול עומד על גביו ופירש"י היודע לשחוט לאמן ידיו לשחיטה ע"כ ודקדקו התוס' דמשמע דאם אינו יודע לאמן ידיו אע"פ שראהו גדול מתחילה ועד סוף שלא שהה ולא דרס אסור לאכול משחיטתו ע"כ והר"ן ז"ל חילק בין לכתחילה לדיעבד דאם יודע אפי' לכתחילה שרי אם גדול עומד על גביו ואם אינו יודע לכתחילה הוא דלא אבל דיעבד שפיר דמי כיון שאחרים עומדים ע"ג ע"כ ורבינו סתם הדברים ולא חילק כמו שחילקו התוס' דאם אינו יודע שחיטתו פסולה בכל גווני וכמ"ש מרן ז"ל ובאמת שבדברי הר"ן א"א לפרשו דמעולם לא התירם לכתחילה אלא דאכתי איכא למידק דכיון דרבינו כתב סתם לימא דבין ביודע בין באינו יודע קאמר ויש לנו פנים לפרש כן דברי רבינו דבפ"ב דין י"א וי"ב כתב דשחיטת חולין אין צריך כוונה לפיכך חש"ו או שכור שנתבלבלה דעתו ומי שאחזתו רוח רעה ששחטו ואחרים רואין אותן שהשחיטה כתקנה הרי זו כשרה ע"כ וכיון דתלי טעמא באין צריך כוונה לחולין מעתה מה לי יודע מה לי אינו יודע. ועדיף מהבא לנועצה בכותל ושחטה בהליכתה דאף שלא נתכוון לשחוט כלל אפ"ה שחיטתו כשרה גם בפי"ב דין ד' פסק דחש"ו ששחטו בינן לבין עצמן את הראשון מותר לשחוט את השני אחריהם לפי שאין שחיטתן שחיטה כלל ע"כ הרי שלא חשבה לנבילה אלא בשחטו בינן לבין עצמן הא אם אחרים עומדים ע"ג משמע ששחיטתן כשרה וכו' וכ"כ בפי"ד דין י' עיי"ש.

וסברא זאת נראה שהיא סברת הרב צדה לדרך שהביא הכנה"ג יו"ד סי' א' שכתב דקטן דאינו יודע לאמן ידיו שחיטתו פסולה ואם היה אחר עומד עליהם כשרה ואין עושין כן לכתחילה ע"כ אלא דא"כ קשה לשון הברייתא דפ' לולב הגזול הנ"ל דאמאי נקט קטן היודע לשחוט כיון שסופנו לרבות אפילו קטן שאינו יודע והוה מצינן לדחוק נפשין ולתרצה אך האמת נראה שדעת הרב צדה לדרך כדעת הר"ן שהזכרנו שמחלק בין יודע לאינו יודע בדאינו יודע בדיעבד דוקא כשר וביודע כשר אפילו לכתחילה כיון שאחרים עומדים ע"ג אמנם אכתי פש גבן לבאר דברי רבינו דין חש"ו וכו' בפ"ב ובפרקין ותו ששם הזכיר מי שאחזתו רוח רעה וכאן השמיטו והנה כחוזר על הראשונים על מה שכתב מרן ז"ל דרבינו ס"ל דבאינו יודע לאמן ידיו אפילו אחרים עומדים ע"ג ואפילו בדיעבד שחיטתו פסולה יש לדקדק מדקבעי רבינו שצריך לידע הל' שחיטה א"כ היה לו להקדים מי שאינו ידוע אצלינו וכו' ואח"כ הו"ל למימר דין חש"ו וכו' אלא שנתכוון כנ"ל דכבר הקדים דישראל היודע הל' שחיטה לא ישחוט בינו לבין עצמו וכו' ואם זה החש"ו וכו' אינן יודעים תיפוק לי דאפילו גדול לא ישחוט אלא ודאי דביודעים קמיירי ואפ"ה בינן לבין עצמן אם שחטו שחיטתן פסולה ומינה דבאינו יודע אפילו בדיעבד ואפי' אחרים עומדים ע"ג שחיטתו פסולה ולפי דלחידוש זה הוא שהוצרך לכפול זה הדין לא חש להזכיר ההיא דאחזתו רוח רעה דלאו כי רוכלא הוא וכבר ביארו לעיל בפ"ב ובהכי יתורצו דברי רבינו כולם נכוחים למבין.