מעשה רקח על הלכות שחיטה יא:יג

וקודם שיבדוק וכו'. כאן כתב רבינו בא כלב או גוי ובפ"ו דין י"ד כתב בני מעים שבא זאב או כלב וכיוצא בו והרי הם נקובין אחר שהניחן תולין בו ומותרת ע"כ ולא הזכיר גוי ולכאורה י"ל דכאן שנאבדו תלינן לקולא דרוב בהמות כשרות ואפי' בדיקת הריאה אינה אלא מדרבנן משא"כ שם שנמצאו הבני מעים נקובין כיון דיש ריעותא לפנינו אין לתלות בגוי שאין דרכו לנקוב משא"כ זאב או כלב שדרכם לשוך בשיניהם יש לתלות בהם וכשרה. עוד נראה לחלק בדעת רבינו דשם לא התיר בהחזירן נקובין אלא בבני מעים דהיינו הדקין דכיון שאין דרכן לינקב תלינן בזאב או כלב משא"כ הריאה שהיא עלולה לסרכות ונקבים יש לחוש אפילו שהיתה בפי הזאב או הכלב וכן נראה דרבינו שם לא איירי אלא בבני מעים ולא בריאה כלל וכאן התיר אפילו בריאה משום שאין לנו שום ריעותא ודאית וקי"ל נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך במה נטרפה אף שמדברי הרשב"א בתשובה סי' י"ג נראה דההיא דבא זאב ונטל אף בריאה קאמר שגם היא בכלל הבני מעים ואפ"ה לא חיישינן משום דעיקר בדיקת הריאה אינו אלא מדרבנן עיי"ש ורבינו ירוחם ז"ל נתיב ט"ו ח"ג שכתב יש מפרשים כי דוקא בבני מעים וכיוצא בהם אבל הריאה דשכיחי בה טרפיות לא תלינן לקולא אם נטלה כלב או גוי ולא החזירה או החזירה נקובה קודם בדיקה ורוב הפוסקים הסכימו כי ה"ה בריאה דבחזקת כשרות מוקמינן לה וכן עיקר וכו' ע"כ ולא ידעתי מי הם רוב הפוסקים שהקילו אפי' בריאה ואפילו החזירה נקובה ואפילו גוי שהרי רבינו מבואר יוצא מדבריו שלא הזכיר גוי אלא בלא החזירה ובהחזירה לא התיר אלא בזאב או כלב כנ"ל וכבר ראיתי להרב ב"ח יו"ד סי' ל"ו שחלק עליו במה שהתיר אפילו גוי עיי"ש והרב ש"ך שם נדחק ליישב דברי רי"ו עיי"ש.