מעשה רקח על הלכות שחיטה א:כו

כל טבח וכו'. הנה המפרשים ז"ל האריכו לתת טעם לדברי רבינו ע"פ הש"ס ועיין להרב כנסת הגדולה יו"ד סי' י"ח בהגהת הטור והגהת הב"י. ואני הצעיר אכתוב הנראה לענ"ד הנה רבינו ס"ל דאפי' אם שחט בה לעצמו הדין כן ודלא כריא"ז אשר סביב הרי"ף ז"ל שחולק בדבר ודעת רבינו נראית נכונה בטעמה דמה לי לאחרים מה לי לעצמו ותו דכיון דאפי' שנמצאת סכינו יפה מנדין אותו מפני שסומך על עצמו וכו' מעתה אף שוחט לעצמו דינא הכי אך טעם הנידוי מוכח בגמרא שאינו אלא מפני כבודו של חכם שהרי אמרו בדף י"ז לא אמרו להראות סכינו לחכם אלא מפני כבודו של חכם והרב לח"מ כתב דרבינו מפרש דלא מפני זה יתחייב נידוי כל עוד שלא זלזל בדברים וכו' ע"כ. ובאמת כן נראה ממ"ש רבינו פ"ו דהלכות תלמוד תורה המזלזל את החכם אפילו בדברים דמשמע דלפחות דברים בעינן ועוד נראה דרבינו חשש להחמיר בדבר זה שנוגע באיסור דאורייתא חדא דאם נאמר מפני כבודו של חכם לבד אם החכם מחל על כבודו כבודו מחול א"כ יתכן שלא יענישו את החוטא זאת ועוד דמקום שאין שם חכם או בזמן שאין דין ת"ח כמו בזמן הזה לא יתחייב זה העונש משא"כ אם נאמר דטעם הנידוי כדי שלא יסמוך ע"ע פעם אחרת אתי שפיר בכל מקום ובכל זמן שלא ימלט מן העונש ואין לחלק ג"כ מהיכא דגמיר ללא גמיר כמ"ש הרב לח"מ דאדרבה למאן דגמיר שייך טפי העונש כדי שלא יסמוך על דעתו מכיון דגמיר.

ומאי דלא הזכיר רבינו ההיא דרבינא דממסמס לה בפרתא שהכוונה שמאבדין הבשר ג"כ הדבר מבואר שחשש לאיסור בל תשחית וזלזול אוכלין וס"ל דכולהו שאר אמוראי דהתם לא ס"ל הך מלתא דכיון שכבר אנו מענישין אותו בנידוי והעברה והכרזת כל מה ששחט למה לנו להפסיד האוכלין בלי שום תועלת וזלזולם. ועוד דאם היה אומר שהבשר אסור בהנאה הרי מצינו דוגמתו אך הביזוי הזה ללכלך הבשר עם הפרש זו לא שמענו ולכך רבינו לא הביאה וגם לא הביא רבינו ההיא דתלו ביה טפלי משום דמעשה הוא דקחשיב תלמודא וקמ"ל דהיכא דאפשר לרחם על הבריות יש לנו לעשותו וזה הדבר פשוט הרבה.