מעשה רקח על הלכות פרה אדומה א:ז

יתירה פרה על הקדשים וכו'. אף דבקדשים נוהג דין גיזה ועבודה כמ"ש רבינו פ"א דמעילה הל' ז' מ"מ לא מפני זה נאסרו משא"כ בפרה ומינה יש ללמוד דנוהג בה דין מעילה כיון דיתרה על הקדשין וחטאת קריה רחמנא והכי דרשי לה בספרי ופסקה רבינו פ"ב הל' ה':

ובעגלה ערופה אומר אשר לא עובד בה וכו'. הקושי מבואר דאי נליף מגזירה שוה דעול עול מעגלה א"כ בעינן שימשוך ואי יליף מגופה של פרה א"כ אצטריך עול לאשמועינן דבין בשעת מלאכה בין שלא בשעת מלאכה פוסל ואינו מופנה לג"ש וכדמוכח כל זה בסוגיא דסוטה דף מ"ו ובס' צרור החיים ז"ל הניחו בצ"ע ובס' לחם יהודה ז"ל תירץ דסוגיא דלעיל ס"ל כמ"ד דון מינה ואוקי באתרא והא דתנאי היא ס"ל דון מינה ומינה והוא דרך חריף עיין עליו אך לענ"ד איכא למידק תחילה שדברי רב יהודה בפרה היא משנה בפ"ב דפרה נתן טליתו עליה פסולה ומה לי טלית מה לי סקים ועוד ק"ו הדברים אם טליתו שהוא דבר קל פוסל ק"ו לסקים ואם כוונתו דיש לחלק בין פרה לעגלה ערופה לימא טלית כלישנא דמתני' והנה במציעא דף ל' מוכיח לדין פרה מקרא דאשר לא עובד בה ודריש מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה והזכירו רבינו בסוף דבריו והקשו התוס' דהך קרא כתיב בעגלה ערופה ובשלמא למאן דיליף ג"ש מע"ע ניחא אבל למאן דיליף מפרה מנ"ל דבעינן דניחא ליה ותירצו דכיון דשוין בפסול עול ועבודות גם לענין דניחא ליה יש להשוותן ע"כ וכ"כ הר"ש ז"ל פ"ב דפרה וכיון שכן י"ל דר"י לא נחית אלא לאשמועינן דעבד דומיא דעובד דניחא ליה ולצורך עצמו ולכך נקט עודה של סקים ועלייה שאמרה תורה לא בא אלא לאפוקי דלא בעינן משיכה וזו נראית דעת רבינו שהזכיר פסוק אשר לא עובד בה וכו' כיצד קשר עליה העול וכו' ולא הצריך משיכה כמ"ש בעגלה ערופה ורכב עליה וכו' היינו לצורך עצמו ודאי ולכך השוה לה כסות של סקים משום דרשה דלא עובד בה כמ"ש ז"ל דמאי דכתוב בהדיא אין לנו לזוז ממנה דבשאר דברים חוץ מעול הושוו ע"ע ופרה להדדי והם הם דברי רבינו פ"י דהלכות רוצח שהשוה עגלה ערופה לפרה לכל ענייני העבודות כמ"ש כאן חוץ מהעול דכיון דקפיד קרא בע"ע דבעינן משיכה הצריך לה טפח כסוגיין דסוטה משא"כ בפרה.

ותדע עוד שסיים שאם עלה עליה עול מאליו אם לרצונו פסולה הרי שלא הצריך משיכה אלא רצון מקרא דאשר לא עובד בה כנז"ל מדרשת חז"ל ומעתה אם בעול לא בעינן משיכה בפרה כ"ש בשאר עבודות ומ"ש בגמרא וממקום שבאת מה להלן עד שתמשוך אף כאן עד שתמשוך לאו מגופה דברייתא הוא אלא תיובתיה קמפרש ואזיל כמ"ש רש"י ז"ל והוה מצי לדחוי ליה דשאני משיכה דכתיבה להדיא אלא לפי שיטתו השיבו דתנאי הוא וכו' זאת נראית דעת רבינו למדקדק בדבריו שלא הצריך משיכה אלא בעגלה ערופה ובעול דוקא והכי דייק תלמודא דבעו מיניה מר"י משיכת עול בכמה ומתרץ לה במלא עול משמע דבעול דכתיב ביה משיכה להדיא הוא דקא מבעיא ליה ותו לא: