מעשה רקח על הלכות קרבן פסח ח:ד

ושניהן אינן נאכלין אלא צלי אש. מרן ז"ל ציין ממתני' דפרק מי שהיה והן אמת דהתם תנן ונאכלין צלי דקאי אפסח ראשון ושני אבל שיהא זה לעיכובא לא שמעינן לה מהתם אלא ממתני' דסוף פרק איזהו מקומן דקתני הפסח אינו נאכל אלא בלילה ועד חצות ולמנויו וצלי ורבינו הזכיר כאן עיכוב הצלי ולקמן הל' ה' ביאר דין הלילה ובהל' י"ד ביאר דין חצות אבל אינו נאכל אלא למנויו לא ביארו בשום מקום וצ"ל שסמך לכמה דינים שמתוכם יוצא דין זה עיין פ"ב הל' י"א וי"ב וי"ד ופ"ג הל' ד' וכו':

והאוכל מהם כזית נא או מבושל וכו'. זה מוסכם בין לאביי בין לרבא בסוף פרק כל שעה ומרן ז"ל נתקשה בדברי רבינו בנא ומבושל דאיך פסק כלישנא קמא ותירץ דנקטינן לקולא ומה גם בדין מלקות שהוא כמיתה ע"כ וקשה דאיך הוא לקולא לחייבו מלקות ותו שסיים ומה גם וכו' דכלפי לייא הוא והמפרשים ז"ל כתבו דצ"ל לחומרא. ולדידי אני הצעיר נראה לענ"ד דפסק כאיכא דאמרי בתרא ומאי דאיפליגו הוא במאי דקאמר אין לוקין על לאו שבכללות אם הכוונה על כי אם צלי אש וגם על המבושל כשאכלו עם נא או על כי אם צלי אש לבד אבל בלאו דמבושל כשאכלו עם נא ליכא שום פלוגתא דהרי אכל נא על כל פנים והשתא לאיכא דאמרי קמא דקאמר תרתי הוא דלא לקי חדא מיהא לקי הכוונה על כי אם צלי אש ואל תאכלו מבושל אבל חדא לקי דהיינו מבושל ואיכא דאמרי אפילו חדא לא לקי דהיינו מבושל אבל לעולם לכו"ע כשאכל נא ומבושל בהכרח נתחייב מלקות אחד משום נא מיהא וקאמר טעמא דלא מחייב גם אמבושל משום דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה דהכוונה דלא אמר הכתוב אל תאכלו ממנו נא ולא בשל מבושל אלא כללו בפעם אחת ופסק רבינו כאיכא דאמרי בתרא שאם אכל נא ומבושל אינו לוקה אפילו משום מבושל דהא לא מייחד לאויה ולכך פסק דאינו לוקה אלא אחת דעכ"פ משום נא מחייב וכדבריו בספר המצוות שורש ט' עיי"ש שהביא הגירסא כגירסתינו אלא דגריס אביי במקום רבא ובהכי ניחא הכל ולמ"ש המפרשים ז"ל והרב לח"מ ז"ל מכללם ממ"ש פ"ה דנזירות בזג וחרצן דחייב על כל אחת ואחת האמת הוא שבסה"מ שם השוה זג וחרצן לנא ומבושל אך בהשגת הרמב"ן ז"ל תתורץ למ"ש בחיבורו דקרוב לשמוע שחזר בו מכח ההיא מתני' שהביא הרמב"ן ז"ל עיין עליו: