מעשה רקח על הלכות שבועות ה:ח

שבועה שאוכל פחות מכזית נבלה וכו'. דין זה צריך ביאור תחילה במ"ש מרן ז"ל דזה נלמד ממ"ש בסמוך דחצי שיעור אינו מושבע עליו וכו' דנראה דדבר פשוט הוא ונראה הפך הסוגיא דהתם דף כ"ד דפריך בשלמא לריש לקיש משכחת לה בלאו והן אלא לר' יוחנן בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה ופי' רש"י אלא הן שבועה שאוכל נבלות ושחוטות מי משכחת לה דתיחול אנבלות לבטל שבועת הר סיני ע"כ. הרי דאין ללמוד בפשיטות דין ההן מדין הלאו והיכי כתב מרן ז"ל דדין שבועה שאוכל נלמד מדין שבועה שלא אוכל וא"ת שזה לא נאמר אלא על שיעור שלם דמושבע ועומד הוא אבל על חצי שיעור דאינו מושבע לא הרי התוס' ז"ל בדף כ"ג ד"ה דמוקי לה כד"ה וכו' כתבו בסוף דבריהם דלר"י דחצי שיעור אסור מה"ת ליתי בלאו והן מכח הך סוגיא דמהך סוגיא משמע דהן לא משכחת לה והכריחו דהיכי משתבע על חצי שיעור הא מושבע ועומד מהר סיני הוא ע"כ. וכן הקשה בס' לחם יהודה נר"ו ולא תירץ כלום עיין עליו.

ולענ"ד נראה דיש ללמוד דחצי שיעור אינו מושבע אפילו בהן מההיא בעיא דרב אשי דף כ"ב שם שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דכזית איסורא דאורייתא הוא וכי קא משתבע אהתירא קא משתבע ודעתיה אמשהו או דילמא וכו' ע"כ. וכתבו שם התוס' ז"ל דאפילו לר"י דאמר חצי שיעור אסור מה"ת אתיא בעיא דרב אשי דמסתמא כר"י סבירא ליה דקי"ל כוותיה וה"ט דכיון דליכא אלא איסורא בעלמא לא חשיב ליה מושבע ועומד ע"כ. וכיון דרב אשי בהכרח ס"ל כר"י דקי"ל כוותיה מעתה עיקר בעייתו צ"ל דהוא אקושטא דדינא וקרי לפחות מכזית התירא כלפי גוף השבועה דחלה עליו שבועה זו וכיון דקרי ליה בהך לישנא דהתירא א"א לומר שיהא מושבע מהר סיני על חצי שיעור כלל ומכח זה הוא שנמשך לו לרבינו ההן מהלאו וכדברי מרן ז"ל וההיא סוגיא דלא משכחת הן כלאו מתפרשת על שיעור שלם דוקא וכדברי רש"י שהזכרנו.

אלא שאני תמיה מדברי מהרשד"ם ז"ל יו"ד סי' פ"ו שכתב וז"ל אבל מה שהוא מדרש חכמים שאינו מפורש בתורה שבועה חלה עליו וכן נראה מתוס' דהיכא דליכא לא לאו ולא עשה אפילו באיסור תורה שבועה חל עליו לתירוץ קמא דתוס' בשבועות דף כ"ב ובדיבור דמוקי לה כדברי וכו' מקיים תירוץ זה וכו' ע"כ. והדבר תמוה דאדרבה בדיבור דמוקים דחו התירוץ ההוא לגמרי מכח הסוגיא וחס לן לומר דלא ראה הרב סוף דבריהם ז"ל ואיך שיהיה אין ספק דרבינו לא ס"ל כדברי התוס' ז"ל בזה אלא פשיטא ליה דמה שאינו מפורש בתורה אינו מושבע עליו כלל והשבועה חלה וכמ"ש הרדב"ז ז"ל שנדפס מחדש סי' קס"ו.

אלא שיש לתמוה על רבינו דבפ"א הל' ז' כתב שאם נשבע שיתענה בשבתות ובי"ט הוי נשבע לבטל את המצוה וכו' והא התם אינו מפורש בתורה חיוב אכילה כלל ואיך נאמר דהוי נשבע לבטל את המצוה ומאי שנא מחצי שיעור שאף שאיסורו מה"ת מ"מ כיון שאינו מפורש אין נקרא מושבע ועומד וכן הקשה בס' לחם יהודה נר"ו עיין עליו ואין לומר דהתם המצוה היא בקום עשה והכא בשב וא"ת דהדברים ק"ו אם בשב וא"ת חלה השבועה ואמרינן ליה קום אכול לקיים שבועתך מכ"ש בשב וא"ת דאמרינן ליה שב וא"ת לקיים שבועתך לכן נראה דרבינו סבור דאכילת שבת היא מדאורייתא ומפורשת בה שהרי כתב בפ"ל דהל' שבת דד' דברים נאמרו בשבת שנים מה"ת ושנים מד"ס והן מפורשים מדברי הנביאים שבתורה זכור ושמור ושנתפרשו ע"י הנביאים כבוד ועונג וכו' ובהל' ז' כתב איזהו עונג זה שאמרו חז"ל שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם וכו' ע"כ וכיון דעונג הוא אכילה ושתיה ומפורש בדברי קבלה דהרי הן כדברי תורה הרי הוא מדאורייתא גמור ומ"ש בריש הפרק אינו אלא כלפי מ"ש בתורה ממש דהיינו זכור ושמור וע"ז דייק לכתוב והן מפורשין ע"י הנביאים וכו' ושנתפרשו ע"י הנביאים וכו' הוסיף זה ללמדנו דהרי הם מן התורה ג"כ אלא דכלפי מ"ש בתורה להדיא קרי להו ד"ס וכיוצא בזה מצינו לרבינו פ"א דהל' אישות שכתב בביאה ובשטר מה"ת ובכסף מד"ס וידוע דגם הכסף מה"ת גמור אלא דמפני שאינו מפורש בתורה קרי ליה ד"ס משא"כ חצי שיעור דאינו מפורש בתורה כידוע ולכך לא מקרי מושבע מהר סיני. ועוד הביא הרשב"א ז"ל סי' תרי"ד דבברכות אמרו אלא מעתה שבתות ויו"ט דעל כרחיה אכיל הכי נמי אלמא דבשבת צריך לאכול פת מדאורייתא וכו' גם במגילת תענית אמרו מי שנשבע להתענות בשבת ה"ז שבועת שוא ע"כ ועמ"ש עוד פ"ג דהל' נדרים הל' ט' בס"ד ודע דהרדב"ז ז"ל שנדפס מחדש סי' קס"ו כתב על דין זה ומיהו אם אפשר ע"י פתח וחרטה מתירין לו ופותחים לו פתח ומסתברא דאע"ג דקי"ל אין פותחין בנולד הכא פותחין בנולד ומתירין לו כדי שלא יעבור על איסור תורה עכ"ל. ולא זכיתי להבין מאי נולד שייך בדין זה ואולי דכוונתו על מאי דתנן אין פותחין בכבוד המקום ונולד דנקט לאו דוקא: