מעשה רקח על הלכות נזירות ט:יח

מת שהיה מושכב וכו'. דברי רבינו מגומגמים הרבה וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל שרחוקים דבריו מדברי הגמרא ומרן ז"ל צדד להעמיד דברי רבינו וכתב שגירסא אחרת היתה לו עיין עליו ועוד יש לי לתמוה שדברי רבינו עצמן סותרים זה את זה שהרי בפ"ו דהל' קרבן פסח הל' י"א כתב מי שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרחבה של דרך אם היה המת טומאת התהום אע"פ שהוא טמא לתרומה ה"ז טהור לפסח וכו' דמשמע דמשום דאינו טומאה ידועה אבל אם היא טומאה ידועה גם לפסח טמא (וכן) [וכאן] גבי נזיר כתב שאפילו שהיא טומאה ידועה טהור ובגמרא השוו נזיר לעושה פסח כמבואר ועוד ששם כתב דבטומאת התהום לתרומה טמא דמשמע דבטומאה ידועה אין חילוק ביניהם ובפי"ח דשאר אבות הטומאות הל' ג' המוצא מת מושכב לרחבו של דרך וכו' ה"ז טמא לתרומה וכו' ע"כ דמשמע דלנזיר ועושה פסח טהור והוי הפך מאי דמשמע בהל' ק"פ וגם בפירקין דהכא לא חילק בטומאה ידועה כלל. ועוד קשה לי דשם כתב מרן ז"ל דאפשר דרבינו סמך למ"ש בהק"פ ואם כוונתו כמו דינו של רבינו שהוא בטומאה ידועה קשה דשם לא התיר אלא בטומאת התהום דמשמע דבטומאה ידועה יהיה טהור אף לתרומה ואם כוונת מרן לומר דדברי רבינו שם הם בטומאת התהום דוקא ומפני זה כתב דרבינו סמך למ"ש בהק"פ קשה דהרי שם באותו פרק קעסיק ואתי רבינו בספק טומאה ברה"ר שהוא טהור ואין שם ענין לטומאת התהום ולא עוד אלא שגם דברי מרן שם תמוהים שהזכיר פי' רש"י להבמה דברים אמורים דקאי אמשובר ומפורק וכו' ובפ"ו דק"פ תפס במושלם דרבינו אינו מפרש כפירש"י דקאי אמפורק אלא ארישא קאי דקתני מושכב לרחבו של דרך ע"כ וכן הוא האמת ע"ש ועיין להרב לח"מ ז"ל.

ולענ"ד נראה לפרש הסוגיא לדעת רבינו כפי מה שמורין דבריו ז"ל ויפלו כל הקושיות. תחילה נקדים הערה אחת דהך טומאת התהום דגמרא גמירו לה גבי נזיר ופסח היא (אפילו) בספק אם נטמא כמ"ש מדברי רבינו בפ"ו דק"פ דהרי חילק שם בין מהלך ברגליו לטעין משא או רוכב דאז הוי ודאי ואי הך טומאה הויא ברה"ר לא צריך הלכתא דבכל התורה כולה ספק טומאה ברשות הרבים טהור וכדתנן פ"ו דטהרות ופסקה רבינו פט"ו וי"ח דשאר אבות הטומאות אלא ודאי דברה"י היא וכמ"ש ג"כ התוס' בנזיר דף ס"ג עיין עליהם. וכיון שכן יבואו פסקי רבינו על נכון דכאן פסק דאם המת שמושכב לרחבו של דרך הוא גלוי הנזיר ועושה פסח הם טהורים דכיון דהוי ברה"ר אפילו שהוא טומאה ידועה ומפורסמת כיון דאפשר דלא נגע ספיקו טהור דהא אינו טמא עד שיאמר בריא לי שנגעתי בו כמ"ש רבינו שם להדיא ובהלכות ק"פ פסק שאם מציאות זה הוא בטומאת התהום דהיינו שהוא ברה"י כאמור אז מכח הלכתא הוא טהור ואינו טמא אלא לתרומה משא"כ אם היא טומאה ידועה בין נזיר בין עושה פסח בין לתרומה שלשתן טמאים אף אם ספק כיון שהוא ברה"י וע"פ מ"ש בפרקין שהיא טומאה ידועה וברה"ר פסק ג"כ בפי"ח דשאר אבות הטומאות דלענין תרומה לבד הוא טמא מפני שכיון שחזקתו שנגע כמ"ש שם להדיא אמטו להכי טמא לתרומה משא"כ בעלמא דכיון דאפשר שלא נגע אף שהוא באפשר רחוק סוף כל סוף מידי ספק לא יצאנו ואנן בעינן שיאמר בריא לי (שלא נגעתי) [שנגעתי] שם כמ"ש וגם שם היה לו לחלק בין מהלך ברגליו לרוכב וטעין אלא שי"ל שסמך וכדברי מרן ז"ל אלא שע"פ האמור טפי היה לו לומר שסמך למ"ש כאן בהלכות נזירות כיון שדינן שוה דבר"ה קאמר מעתה הנה מקום לדברי הברייתא בנזיר דף ס"ב ובפסחים דף פ"א דכשאמרו במד"א במהלך ברגליו ארישא קאי וכדברי מרן ז"ל וכשאמרו במד"א בטומאת התהום אבל בטומאה ידועה שלשתם טמאים הדבר פשוט לפי דרכו של רבינו דארישא דברייתא קאי דמאי דהקילו בנזיר ועושה פסח אף שהיא טומאה ברה"י היינו דוקא בטומאת התהום דהלכתא גמירי לה אבל בטומאה ידועה דלא גמירי בה הלכתא שלשתם טמאים מידי דהוה אכל התורה כולה ונקט שלשתן משום דבהו קא עסיק ואתי.

ולפי האמור יתבאר דמ"ש רבינו פ"ד דביאת מקדש הל' ו' דכהן שנטמא בטומאת התהום הציץ מרצה ואם בטומאה ידועה כל קרבנותיו פסולין ע"כ וכתב שם מרן ז"ל דכולהו ילפי מפסח עיין עליו הך טומאה ידועה היינו או ודאי או ספק טומאה ברה"י דאילו ספק טומאה ברה"ר הוא טהור גמור כמ"ש בפרקין בדין זה גם בפ"ז דהל' ק"פ הל' ו' פסק דיחיד שנטמא בספק רה"י ידחה לפסח שני ואם נטמאו צבור יעשה בטומאה ע"כ והיינו ע"פ האמור ממ"ש ועיין עוד בפי"ד דשאר אבות הטומאות הל' י' וכן פסק שם פט"ו הל' ח'. ואין לטעות במ"ש רבינו פ"ב דהלכות שגגות הל' ב' וז"ל יראה לי שאלו החייבים קרבן מספק אינן מביאין קרבן שמא יכניסו חולין לעזרה ע"כ דהתם לא קאמר הכי אלא כשעיקר הטומאה היא בספק כמ"ש שם אבל בספק טומאה ברה"י דגמירי לה מסוטה פשיטא ודאי שהוא טמא גמור ומביא קרבן: