מעשה רקח על הלכות אישות ט:ז

מי שהיו לו ה' בנים וכו'. קדושין דנ"ב תני טביומי לזה ה' בנים ולזה בנות וכו' ולפ"ז משמע דקדושין שלא נמסרו לביאה שייכי ג"כ לגבי שליח דאף דמסתמא לא היה דעתו של משלח שיקדש לו אשה שאינה ראויה לו דהיינו שאינו יכול לכונסה מ"מ מהני מה שעשה השליח בעדו. וק"ק דבנזיר דף י"ב אמרינן דלא משוי איניש שליח במילתא דלא קיימא קמיה וכגון שעשה שליח לקדש לו אשה סתם והלך וקדש לו אשה שהיתה נשואה בשעה שעשאו שליח אלא שעכשיו בשעה שמקדשה השליח היא פנויה שהיא מותרת למשלח אפ"ה אמרינן דלא משוי איניש שליח במילתא דאיהו לא מצי עביד השתא וכדמסיק התם ומדברי התוס' שם משמע שאפילו אם יאמר כן להדיא שיקדש לו אשה הנשואה עכשיו שיקדשנה לו לאחר שתתגרש לא מהני כיון דהשתא לא מצי לקדשה ודוחק לחלק בין שליח דעלמא לאב דמסתמא דעת הבן והבת כשמינו שליח לאביהם קבלו ע"ע לכל מה שיעשה בעדם באיזה אופן שיהיה דא"כ הו"ל לפרש דדוקא באב נאמר כלל זה ולא בשליח דעלמא ונראה פשוט דלא דמי דהה"נ דדעת המשלח לדבר שיכול הוא לעשות עכשיו אבל בדבר שאינו יכול לעשותו עכשיו לא (כאן חסר וחבל על דאבדין ולא משתכחין):