מעשה רקח על הלכות אישות כד:ב

אבל הנושא אשה וכו'. כבר ידוע דהראב"ד ז"ל השיג על רבינו וז"ל ותמהנו עליו אילונית שלא הכיר בה למה יש לה תוספת ע"כ וטעמו מבואר בהר"ן וה"ה ומרן ז"ל אך מדקדוק הלשון שכתב ותמהנו עליו וכו' משמע דאיכא גאונים אחרים או לפחות גאון אחר דס"ל כוותיה דאין תוספת לאילונית וכן משמע שהבין הה"מ פרק ט"ו דין ח' שכתב וז"ל ודין האילונית הוא בפרק כ"ד ויש חולק לומר שהאילונית אין לה תוספת כמו שיתבאר שם ולדבריהם אפשר שאף לזו אין לה תוספת וכו' ע"כ מדכתב ולדבריהם בלשון רבים משמע דאיכא אחרים בהדיה דהראב"ד ז"ל והגם שתחילת הלשון מורה לשון יחיד שכתב ויש חולק לומר וכו' י"ל בחדא מתרתי או דנתכוון להראב"ד ז"ל שמצא דבריו מבוארים ולכן כתב בלשון יחיד וסיים בלשון רבים עפ"י דברי הראב"ד שכתב לשון רבים ותמהנו עליו וכו' וסמך לו עליו או נאמר שהלשון יש חולק כולל בין יחיד בין רבים כי כן הדרך לכתוב סתם כלפי הסברא דיש מי שחולק ע"ז יהיה אחד או יותר ולא חש לשנטעה כיון שהראב"ד ז"ל הזכיר הדבר בלשון רבים כמבואר וידוע שיש נפקותא טובא בדבר לענין המוחזק דמצי לומר קים לי כמ"ש מהר"י קולון ז"ל דאין אדם יכול לומר קים לי כפלוני הגאון היכא דכל חכמי ישראל חולקים עליו ובדין זה הרי ראינו לכל הפוסקים שפסקו דתוספת יש לה כדברי רבינו וגם הטור והרב"י בסימן קי"ו פסקו כן ומור"ם בהגה לא הגיה דיש חולקים על זה עד שראיתי להרב כנה"ג שם שעמד בחקירה זאת וכתב דאולי השמיטו כולם סברת הראב"ד הלזו משום שיחיד הוא בסברא זאת וכיון שכן אפילו המוחזק אין יכול לומר קים לי ואף שהראב"ד ז"ל כתב לשון שמורה שיש אחרים בסברתו אין זה הכרח דדרך הפוסקים לדבר בלשון רבים דרך ענוה והאריך בדבר והסכים דלא מצא כי אם הראב"ד בסברא זו ודברי הה"מ שהזכרנו כתב ג"כ על דרך ענוה וכו' כדברי הראב"ד ויש מי שחולק שכתב הה"מ פירושו כפשוטו דאין לנו אלא הראב"ד ז"ל שהוא יחיד בסברא זאת ושם הביא ג"כ דברי מהרש"ך ח"א שנסתפק בדבר זה כנז' ולא היה יכולת בידו להחזיק דברי הראב"ד כלפי המוחזק מן הטעם האמור אף דבח"ג הסכים מכח דברי הה"מ הנ"ל דודאי איכא מאן דקאי בשיטת הראב"ד ז"ל והוא חולק עליו ע"ע. והנה זיכני הש"ית לי אני הצעיר ומצאתי להרמ"ך ז"ל כ"י דקאי בשיטת הראב"ד ע"ש אמור מעתה דשמעתתא רווחא ואזלא דמצי המוחזק לומ' קים לי כוותייהו דדברי הראב"ד והה"מ באו בדיוק אמיתי ומה שלא הזכירוהו הטור והרב"י השכל מחייב דודאי לא ראו דברי הרמ"ך אלו שהם בכ"י כי לא מצינו דבריו נזכרים בדברי מרן כ"מ זולתי בכ"מ אמנם בשאר חלקי היד לא באו כי אם מעט מזער ואני תלי"ת זכיתי בכולם. ובעיקר דין התוספת נחלקו הפוסקים ז"ל דידוע שהתוספת המוזכר בדברי רז"ל בגמרא אינו דבר קצוב אלא בדעתו של בעל תלוי להוסיף על כתובתה כל מה שירצה לפי חיבתה אבל בזמנינו אין הדבר כן אלא הבעל מוסיף על הנדונייא שהכניסה לו שליש או החצי וא"כ הו"ל דבר קצוב ודינו כמנה מאתים דכי היכי דמנה מאתים אין לה ה"נ תוספת אין לה לכ"ע ועיין להכנה"ג שם אמנם הרב"ש כתב דכי מדמינן ליה לנדונייא כי היכי דנדונייתה שהכניסה לו חייב להחזיר דאין זה בכלל כתובה ה"נ התוספת ע"ע. ולעד"ן כן הדעת נוטה דסוף כל סוף כיון שהוא הוסיף לה מדיליה כל אפיא שוים אין לטעון המוחזק מדינא דודאי המע"ה גם במ"ש רבינו לקמן ולמה אין להם עיקר וכו' השיג הרמ"ך ע"ע ועיין במ"ש לקמן בע"ה:

וכשכופין אותו וכו'. זהו פירוש מ"ש במשנה ולא פירות דהכוונה לדעת רבינו דאין מוציאין מן הבעל הפירות שאכל אמנם רש"י ז"ל פירש ולא פירות דין פירות והוא פרקונה שתיקנו חכמים תחת פירות נכסי מלוג שהוא אוכל ע"כ ומשמע דפליג אפירוש רבינו וכן נראה מתוך דברי מרן ז"ל שכתב דרש"י פירש בענין אחר אמנם לעד"ן דרש"י לא פליג לפירוש רבינו כלל ופשיטא ליה דפירות שאכל אין מוציאין ממנו אלא דדייק מתניתין דקתני אין לה פירות ואם הם הפירות שאכל הוא מנכסי מלוג דבעלמא הם שלו לגמרי לא שייך למתני אין לה פירות דמשמע הפירות שהיו ראוים לה לכך פירש שהוא הפדיון אם נשבית דבאמת הוא דבר הנוגע לה ממש תחת הפירות שאוכל עליה בעלה גם הרא"ש ז"ל שם הביא השני הפירושים בסתם מסברא דנפשיה דמשמע דשניהם אמת ומעתה לדעת רבינו ג"כ אם נשבית אינו חייב לפדותה והשכל מחייבו דכיון שאינה אשתו כלל אין כאן תנאי ב"ד כדתנן לא כתב לה אם תשתבאי אפרקיניך ואותביניך לי לאנתו חייב שהוא תנאי ב"ד וכאן שאין אני מקיים בה ואותביניך לי לאנתו אין כאן תנאי ב"ד. שוב ראיתי להר"י בנבנשתי ז"ל בביאורו להירושלמי שכתב דרש"י גופיה פירש ביבמות דף פ"ד אמתניתין דשניה אין לה פירות דאין משלם לה פירות שאכל ואע"ג דקי"ל תיקנו פרקונה תחת פירות כדתנן לא כתב לה אם תשתבאי אפרקיניך חייב לפדותה שהוא תנאי ב"ד וזו אין חייב לפדותה דלא קרינן ביה ואותביניך לי לאנתו אפילו הכי לא ישלם לה פירות שאכל וכו' דתנאי כתובה ככתובה וכי היכי דקנסוה רבנן דלא גביא מניה כתובת נכסי צ"ב וכו' קנסוה נמי שלא תגבה פירות שאכל וכו' ע"כ. נראה שזה סותר דברי רש"י מניה וביה והרב ז"ל תירץ דלעולם דפירוש ולא פירות הוא שאינו משלם פירות שאכל ונרגש דלמה לא יחזיר הפירות והלא הפירות הם תחת פרקונה והוא אינו חייב לפדותה א"כ גם הפירות יחזיר לזה בא להשיב דאין לה דין פירות והוא פרקונה שתקנו לה חכמים וטעמא משום דתנאי כתובה ככתובה וקנסוה רבנן כמ"ש ביבמות ונמצא א"כ דמ"ש כאן דין פירות והוא פרקונה הוא האע"ג שכתב ביבמות וכו' ע"כ ועיין להתוס' שם דף פ"ה ד"ה אלמנה לכ"ג: