מעשה רקח על הלכות אישות כב:א

הירושה לדעת רבינו לאיש עם אשתו אינה אלא מדבריהם כמ"ש פ"ו דהל' נחלות דין ח' ועיקר דינו של רבינו הבעל קודם וכו' משנה וגמרא בכתובות דף מ"ח ובברייתא הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או שהיתה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללין אעפ"י שכתובתה בבית בעלה מתה אביה יורשה מסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל או שהיתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשום נישואין אעפ"י שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה וכו' הא גופא קשיא אמרת נכנסה עמו ללון טעמא דללון הא סתמא לשם נישואין אימא סיפא נכנסה עמו לשם נישואין הא סתמא ללון א"ר אשי סתמי סתמי קתני סתם חצר דידה ללון סתם חצר דידיה לנישואין ופי' רש"י דבלא פירשו כלום איירי הברייתא אלא הכל תלוי בחצרות של מי הם ובסתם אלא דאכתי איכא למידק דבחצר דידה סתמא ללון הא חצר של שניהם סתמא לנישואין ואילו בחצר דידיה סתמא לנישואין ומשמע הא של שניהם סתמא ללון וא"כ אכתי קשיא דיוקא אדיוקא ולכאורה נראה דחצר של שניהם לנישואין והדיוק של הרישא נעשה כדין הסיפא גם בחצר של אחרים איכא למידק כי הא אך לבא לכוונת הענין צריכים אנו לידע טעמן של דברים והנה ראיתי להר"ן ז"ל שפירש הטעם בחצר דידה דסתמא ללון מפני דזילה ביה מילתא שישא אשה בחצר שאין לו רשות בה אבל כשהחצר הוא של שניהם אדרב' דעת שניהם מתיישבת בו יותר וכ"ש דסתמא לנישואין ע"כ. מעתה פשיטא לן דכ"ש וק"ו בחצר של אחרים דאין לומר בו סתמא לנישואין ונמצא דלפי טעמו של הר"ן ז"ל מתבארת הסוגיא על נכון אכן הה"מ נראה דלא כן ידמה שהרי כתב דחצר של שניהם כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל שדינה כחצר שלה ע"כ ומשמע דר"ל שכן היא דעת רבינו ג"כ ולפי דבריו ז"ל אכתי תקשה דקשיא דיוקא אדיוקא כנז"ל ובשלמא בחצר של אחרים מצינן למימר דס"ל להרמב"ן והרשב"א ז"ל טעמו של הר"ן דבחצר דידה זילא ביה מלתא אשר לפ"ז שפיר מצינן לומר דכ"ש של אחרים וכמ"ש הה"מ גופיה לעיל מינה אך בחצר של שניהם ק' ולא ידעתי איך הבינו ז"ל דבר זה דהדבר מבואר דאם בחצר של שניהם סתמו ללון לישמועינן הא וכ"ש חצר דידה ואף דכח הדוחה יכול לדחות דבעי למנקט השני חלוקות מרוחקות להשני קצוות דהיינו חצר דידיה וחצר דידה מ"מ הקו' במקומה עומדת כאמור דמהיכא תיפוק לן דבחצר של שניהם סתמו ללון כיון דדיוקא דרישא משמע בהיפך ואין לומר בו נעשה גם ראיתי להשיטה מקובצת מהרב בצלאל אשכנזי ז"ל שכתוב שם דכי קאמרה הברייתא בחצר דידיה לאו דוקא דה"ה לחצר של שניהם וטעמא דמלתא דלא נסבי אינשי נשייהו אלא בגו דידהו אבל לא בשלה לגמרי וכ"ש בשל אחרים וכו' ע"כ וזה מכוון לדברי הר"ן ז"ל גם ראיתי שם בסוף הפיסקא שהביא דברי הרשב"א ז"ל שפי' ג"כ דגנאי הוא לו לישא אותה בחצרה וכ"ש בחצר של אחרים וכו' ע"כ וזה נוטה לדברי הר"ן ז"ל דבחצר של שניהם סתמו לשם נישואין דאין שם גנאי כמבואר ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דט"ס הוא בדברי הה"מ וצר"ל שדינה כחצר שלו בוא"ו ותלי"ת שזכיתי ומצאתי כדברי דבב"י סי' נ"ז הביא דברי הר"ן הנז"ל וכתב עליו שכ"כ הה"מ משם הרמב"ן והרשב"א וכ"כ הרב"ח ע"ש. מעתה נבוא אעי"ר לדברי רבינו זלה"ה שלכאורה מתחילת הלשון שכתב ועד סופו כולו מקשה חדא דלמה לא הביא כלשון הברייתא דבחצר דידה סתמו ללון וחצר דידיה סתמו לנישואין ולמה לא ביאר ג"כ מה דין חצר של שניהם ושל אחרים ותו דמתחילה כתב סתם ונכנס עמה בעלה בדרך וכו' ואח"כ כתב להוליכה לבית בעלה כנרא' דעד השתא לא איירי בהוליכה לבית בעלה ותו דבהא יהיב טעמא הואיל והאב או שלוחיו עמה וכו' דמשמע דכל עוד שהאב או שלוחיו עמה אין כאן לשם נישואין כלל ולעיל כתב בהיפך מלבד דכפי דברי הברייתא בחצר דידיה אף דהאב או שלוחיו עמה ואפי' בסתם הוי לשם נישואין א"כ כלפי לייא והנה ראיתי לרבינו ירוחם במישרים נתיב כ"ג ח"ז שכתב בשם רבינו בדין זה וז"ל וכתב הר"מ במז"ל דכל חצר שלו אפי' לא נתייחד הרי היא ברשותו וכל חצר שאינה שלו צריך כניסה לשם נישואין ויחוד ע"כ ודבר זה לא מצאתיו מבואר זולתי ממ"ש רבינו בדין א' שכתב ואע"פ שעדין לא נכנסה לחופה הואיל ונעשית ברשות בעלה יירשנה ע"כ גם בפ"א דהל' נחלות כתב וז"ל כבר ביארנו בהל' אישות שאין הבעל יורש את אשתו עד שתכנס ברשותו ע"כ כלומר דמשנכנסה לרשותו סגי אף בלא יחוד וכו' אך הלשון עצמו שכתב רי"ו ז"ל בשם רבינו כעת לא מצאתיו ואיך שיהיה נקוט מיהא דלא הוצרך רבינו לבאר דין חצר שלו כלל דודאי סתמו לשם נישואין ומאחר דלא הוצרך לבאר דין חצר שלו שכבר הוא נלמד ממ"ש בתחי' הפרק כ' כאן דין חצר סתם דכל שאינו שלו בין שלה בין של אחרים בעינן שיהא היחוד לשם נישואין דוקא ובחצר של שניהם מלתא דפשיטא הוא דהא חצר שלו מקרי והן הן דברי רי"ו ז"ל ולענין מה שדקדק לכתוב להוליכ' לבית בעל' בסיפא הדבר מבואר דברישא בכל גווני כיון שנתייחד לשם נישואין סגי ולהוליכה לבית בעלה אין כאן חידוש משא"כ בסיפא דאיירי בסתמא אשמועינן שפיר דאפי' כשמוליכים אותה לבית בעלה ובעלה עמה אם נתייחד סתם אינו יורשה כלל מטעם דעדין לא נעשית ברשותו הואיל ואביה עמה דאם אביה אינו עמה אין צריך לשום יחוד דכבר נעשית ברשותו ודו"ק דנראה דבהכי ניחא הכל אלא דאכתי איכא למידק ממ"ש רבינו בפי' דין ב' דאם היתה נדה אעפ"י שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה וכתב שם הה"מ דדעת רבינו שה"ה לכל דבר שאין חופת נדה קונה לא ליורשה ולא ליטמא לה וכו' ע"כ גם שם דין י"ט פסק רבינו דאם פירסה נדה כשהגיע הזמן אינו מעלה מזונות שהרי אינה ראויה להנשא וכו' א"נ פשיטא שאינו יורשה ג"כ וכיון שכן איך כתב רבינו בפרקין דין א' ומאימתי יזכה בירושתה משתצא מרשות האב וכו' ואם נאמר דסמך למה שכתב לעיל וא"הנ דמסירה דאב לא מהניא אלא בראויה לביאה הוא דוחק ועיין למהרש"ך חלק ג' סי' כ"ד וענין האשה שכנסה נדה שכ' ה"המ פ"י דין י"ב דסותר למ"ש כאן מסרה האב וכו' עיין פ' י' דין י"ט: