מעשה רקח על הלכות אישות יח:א

אלמנה ניזונת וכו'. כתובות דף צ"ה ודף נ"ד והרמ"ך ז"ל בכ"י כתב וז"ל וזה הירושלמי הביאו הרא"ש שם והטור סימן צ"ג וכתב הרב"י דטעם רבינו והרי"ף משום דכיון דגמרא דידן לא מפליג בדיני משמע דסבר שאין חילוק בדבר דאם איתא לא הוה שתיק מינה עכ"ל. והכנה"ג בהגהת הב"י אות י"ט הביא מהירושלמי גופיה פרק היה נוטל ומשם מהר"ש יפה ז"ל דמוכח התם בגמרא דידן וכו' ועפי"ז יש לתמוה על הרמ"ך והרא"ש והטור שסמכו על אותו הירושלמי ונמשכו אחריהם הרש"ך ומהרשד"ם ומהר"א ששון ז"ל אכן ראיתי להמש"ל ז"ל שעמד בדברי מהרש"ך ח"א סי' מ"ב שכתב דהיכא דהתביעה הוי מחמת אונס פליגי בה רבוותא אם יש לה מזונות ומציא האלמנה לומר קים לי כהרא"ש והטור דס"ל דיש לה מזונות כיון דהנכסים הם בחזקתה כל זמן שלא נשאת ע"כ. ויש לתמוה דדוקא ביתומים אומרים נתננו הוא דאמרינן נכסי בחזקתה קיימי ולא בספק מעיקרא אם יש לה מזונות או לא. ובח"ג סימן כ"ד צידד הרב ז"ל החילוק המבואר הלזה ודחהו כ"ש שיש לתמוה עליו מה ראה על ככה וצ"ע עכ"ל. גם הרב כנה"ג א"ה סי' צ"ג בהגהת הב"י אות י"ט הקשה קושיא זו ונסתייע עוד מתשובת הרשב"א שהביא הרב"י ח"מ סי' כ"ט סעיף י"ג והניחה בצ"ע. ולענ"ד נראה דמתשובת הרשב"א זאת אין כאן הכרח כ"כ חדא דמסברא בעלמא כתב כן ועוד דאינו דומה לנ"ד כמבואר שם. ולעיקר הקושיא נראה לענ"ד שיש מקום לצדד בעד הרש"ך ז"ל מכמה טעמי חדא דנחלקו התוס' ורש"י ז"ל שם דף צ"ו בבעיית היתומים אומרים נתננו וכו' אם הוא להבא או לשעבר דרש"י ז"ל פירש שהם טוענים שנתנו לה דמי המזונות לשנה הבאה ע"כ. והרי זה דומה לנ"ד דהרי אינן מחוייבין היתומים להקדים לה דמי מזונות לשנה אחרת ולענין זה הוה לן לצדד בעד היתומים דנכסים בחזקתייהו קיימי לענין זה ואפ"ה תירצו בגמרא דנכסים בחזקת אלמנה קיימי ועדיפא מינה הוא דאם במה שאינן חייבים כלל אוקמינן נכסי בחזקתה במה שהיו מחוייבים מקודם אלא שאח"ך נולד ספק בדבר מכאן ולהבא לא כ"ש. ועוד דאנן קי"ל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת נשחטה פקע האיסור וכו' אך שיוודע לנו שנשחטה כראוי דאל"כ לא תפקע חזקת קמייתא לענין האיסור וה"נ כיון דהיתומים היו מחוייבים לזונה מתנאי ב"ד אשר היא מכח זה נקראת היא מוחזקת בנכסים לא מצינן לאפקועי מינה הך חזקה עד שיוודע לנו בבירור שהופקעה שעה אחת ודאי אבל בספק הדרינן לחזקה קמייתא וזה מבואר בכמה מקומות בתוס'. ואף לדברי רבי שהביאו התוס' שם דבמזונות שעברו הוא דקמבעיא ליה דמוכחא מלתא טפי משום דשתקה עד השתא דיתמי קושטא קאמרי וכו' הרי כעין כ"ש דאפילו התם דמוכחא מלתא וכו' אמרינן דעל היתומים להביא ראיה ובר מן דין הרי אמרו שם דכל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה נשאת עליה להביא ראיה ומדלא משכח עליה להביא ראיה אלא בנשאת ש"מ דנתקבלה כתובתה או דתבעה כתובתה בב"ד אפילו במזונות שעברו עליהם להביא ראיה כמ"ש התוס' שם א"כ כל זמן שלא נשאת ממש היא נקראת מוחזקת ועליהם להביא ראיה על כל דבר ודו"ק:

אבל אם מכרה וכו'. מסתברא דהיינו אם היורשים מתרצים לזונה אבל אם רוצים לתת לה המותר כדי שלא לזונה עוד הרשות בידם דאל"כ כל אשה תגבה כתובתה עד תשלום דינר ותתפרנס כל ימיה בשביל דינר החסר וכ"כ הרא"ש ז"ל:

ומשתתארס וכו'. לשון הגמרא הוא תבעוה לינשא ונתפייסה ולפ"ז אפילו לא נתארסה ממש אלא שקבעו שידוכין כנהוג הו"ל כנתארסה וכ"כ בס' דינא דחיי והוא מהרב"י בשם הרדב"ז ופשוט הוא: