מעשה רקח על הלכות אישות יז:יא

הבעל שמכר נכסיו וכו'. כתובות דף צ"ה ודקדק לכתוב תיבת נכסיו לאפוקי הנכסים שהם מנדוניתא או שייחדם לה בעד כתובתה וכו' שבהם המקח בטל מעצמו כמו שביאר רבינו פ"ל דהלכות מכירה ומסתברא דאף אם כתבה ללוקח ע"מ שלא אוכל לומר נ"ר עשיתי לבעלי אינו מועיל אך אם כתבה לו שאם יטרוף בע"ח של בעלה שהיא תשלם לו מהני דכולי האי לא עשתה נ"ר אם לא שגמרה להקנות וכ"כ הרא"ש כלל פ"ג סי' ד' וכן אם קבלה מעות המקח קיים בכל ענין דאגב זוזי גמרה ומקנייה וכ"כ ר"י גכ"ג הביאו בס' דינא דחיי דף מ' ולחסור לשון שכתוב בהרב מש"ל ע"ש ג"כ:

וכן אם מכר וכו' ונפסד המכר וכו'. שם והנה מרן וה"המ ז"ל תפסו על רבי' דמנ"ל דבעינן שנפסד המכר כדי שלא תוכל לומר לשני נ"ר עשיתי לבעלי דמשמע שאם לא נפסד אלא נתקיים המכר מציא טענה נ"ר עשיתי לבעלי ומהברייתא משמע דאין הטעם משום זה אלא מפני שלא חתמה לראשון וממנו ג"כ א"א לה לטעון מאחר שהניח לה ממה לגבות א"כ מ"ל נתקיים המכר מה לי אם נפסד והרל"מ ז"ל הסביר הקושיא והחזיקה דכי אמרו בגמרא ואי ס"ד אשתדוף בני חרי וכו' קשה דאיהו נמי היכי הוה מתרץ לה דכיון דנפסד המכר מן הראשון אמאי אבדה כתובתה הרי יש לה לגבות אותה שדה וכ"ת דהכל שדה אחת ומשום הכי אבדה דאין כאן אלא שדה אחת ולראשון לא הסכימה והסכימה לשני ולכך הוי מכר א"כ מאי הקשה בגמרא ואי ס"ד הא הוי הכל שדה א' ונראה דכד מעיינת הך תשכח שהיא הקושיא שהקשה ה"ה עכ"ל. ואחרי המחילה אי מהא לא איריא חדא דהחלוקות מצד עצמן אינן שוות דאבדה כתובתה משמע לגמרי ובאשתדוף לאו היינו שנתקלקלו לגמרי אלא שאינן שוין כ"כ כגון שהוזלו וכיוצא וכמ"ש בס' התרומות שער ד' ח"ג ועוד דמעין זה פריך ליה רבא שתי תשובות בדבר וכו' התם איהו דאפסיד אנפשיה בידים אשר באמת הוא חילוק מבואר וה"ה הא דהרל"מ ז"ל וכבר ידוע דמרן כ"מ ז"ל הליץ בעד רבינו שלא כתב כן אלא מפני שהיה רוצה בין אותה שדה בין שדה אחרת והא לא שייך אלא אם כן נפסד המכר א"נ לריבותא נקט הכי דכיון שנפסד המכר על ידה הוה אמינא דמסתמא היה בעלה מתקוטט עמה עד שהוצרכה להודות לו ומפני כך הקנית לשני ונמצא שבאונס הודית ולאו כלום הוא קמ"ל עכ"ל. אך לעד"ן שלא ראה מרן ז"ל מ"ש בפי' המשנה וז"ל לפי שיכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי ולכך הקניתי לו אלא אם מכר בעלה לראובן ולא רצתה להקנות לו ואחר כך מכר בעלה אותו שדה בעצמו לשמעון והקנתה לו שאנו נאמר לה זה היה ברצונך שאל"כ היית נמנעת מלהקנות לו כמו שנמנעת מלהקנות לראובן ע"כ הרי דס"ל דוקא בנפסד המכר דהא אותו שדה בעצמו קאמר ותו לא וזה לא יתכן אלא ע"י שנפסד המכר הראשון ואינו סותר למ"ש בחיבורו בין אותה שדה בין שדה אחרת דכל מגמתו אינה אלא לאשמועינן דאיירי במציאות שנפסד המכר הראשון ומש"ה הוצרך לכתוב אותה שדה דוקא אך לענין הדין ה"ה שדה אחר וקל להבין. ובספר דינא דחיי דף מ' ע"ד ראיתי שהקשה לתירוץ שני של מרן ז"ל דאם איתא דיש סברא לחלק היכא דנפסד המכר להיכא שלא נפסד המכר א"כ נימא דלעולם היכא דנפסד המכר דמציא למימר נ"ר עשיתי לבעלי מטעם שכתב הרב הגדול הנז' ומהברייתא ליכא לאקשויי דברייתא לא קתני אלא היכא דלא נפסד המכר אבל לעולם היכא דנפסד המכר יכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי עכ"ל. ויפה הקשה זלה"ה אך אכתי י"ל דמרן יפרש בדעת רבינו דלעולם ברייתא איירי בסתמא ומשמע ליה בכל גווני בין נפסד ללא נפסד וא"כ לית לן לחלק לענין דינא כלל אך מכיון דמצד הסברא הוה אפשר לחלק רצה רבינו למנקט מלתא בדרך רבותא וכבר כתבתי דבפי' המשנה לא משמע הכי ובס' ב"ח א"ה סי' ץ' ראיתי שכתב דכדברי הה"מ ז"ל עיקר ומ"ש מהסוגיא וכו' אינה קושיא כלל דאעפ"י דמשמע דמיירי שלא נתבטל המכר מחמת שלא חתמה לו האשה מ"מ מיירי דהגיע לבעל הפסד שהוצרך לזלזל בדמיה לפי שלא חתמה לו דס"ל להרמב"ם לדבר פשוט דאם לא הגיע לו הפסד כלל במה שמכר לראשון ולא הסכימה האשה למעשיו מציא לטעון לשני נחת רוח וסוגיא דפ' מי שהיה נשוי מיירי בדהגיע לו הפסד כדפי' ודברי טעם הם כמ"ש ה"ה וכו' עכ"ל. ואף שהוא חילוק נכון מ"מ העיקר חסר דלמה לו לרבינו לסתום ולא לפרש ועוד דכל זה הוא תורה שבע"פ ודו"ק: