מעשה רקח על הלכות מקואות ב:טז

ואם אפשר לה לחוף וכו' ה"ז משובח. לכאורה הדברים מגומגמין חדא דנראה כסותר דברי עצמו דמזה משמע דמן הדין לא בעינן תכף לחפיפה טבילה ושוב כתב ובשעת הדחק או החולי וכו' דמשמע דבדליכא חולי או דוחק בעינן סמוך מן הדין ותו דבנדה דף ס"ח אמרו והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והלכתא אשה לא תחוף אלא בלילה קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר ע"כ משמע דבדאפשר מן הדין צריכה לסמוך החפיפה לטבילה ואיך כתב רבינו דה"ז משובח דמשמע דאינו מן הדין וי"ל משום דלעיל מינה אפליגו רב הונא ורב חסדא ורב יימר אי אמרינן שכן ודרש מרימר הלכתא כר"ח וכדמתרץ רב יימר ואף דרבינו לא פסק כדרשת מרימר וכמ"ש מרן ז"ל מ"מ חש ליה דמדברי כולן יש ללמוד דמן הדין אינו מוכרח שתהא החפיפה סמוך אלא שאם עשתה כן ה"ז משובח גם ידוע דרבינו פסק כלישנא בתרא דרבא שם דף ס"ו ואמרינן התם דללישנא בתרא לא בעינן סמוך.

ובמה שלא התיר רבינו אלא מערב שבת למוצאי שבת בס' ידי אליהו ז"ל האריך בזה ורצה להבין בדברי רבינו דהוא הדין ביו"ט אחר השבת עיי"ש דאינו מוכרח כלל: