מעשה רקח על הלכות תרומות ז:י

כהן ערל וכו'. הרב לח"מ ז"ל פ"ט דהל' קרבן פסח הקשה על רבינו דאיך פסק כר' אליעזר במקום ר' עקיבא דהלכה כר"ע מחבירו ע"כ. ולענ"ד נראה דמדאמרינן התם דף ע"ב הברייתא דערל שהזה וכו' האי תנא תנא דר"ע הוא וכו' משמע דלא קי"ל כוותיה וכ"כ הרב ז"ל ועוד י"ל דהתם דף ע"ד אמרו ומאן תנא דפליג אר"ע תנא דרבי יוסי הבבלי היא וכו' נמצא דר"א ור"י הבבלי פליגי אר"ע ומלישנא דסתם תלמודא גופיה משמע דיחידאה הוא ולכך פסק כר"א ומלבד זה כיון דלא אפליגו אלא בדרשא דקראי אין דרכו של רבינו להקפיד ומביא הדרשא שנראית לו יותר פשוטה. עוד הקשה הרב לח"מ ז"ל דאיך פסק רבינו כר"א הא בהל' איסורי ביאה פי"ג פסק דגר שמל ולא טבל אינו גר ובפ"א דהל' מילה פסק דקטן שנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית וא"כ לא מצי סבר כר"א דר"א לא אייתר ליה תושב ושכיר להכי אלא משום דאית ליה התם הכי אלא אי לא הוה מוקי קרא לדר"ע וכיון דמוקמינן קרא לדר"ע גבי קטן וגר היכי פסקינן כר"א גבי תושב ושכיר וכו' וצ"ע ע"כ וזהו שם בדף ע"א דמוקי הך תושב ושכיר לר"ע הכי אך רבינו נמשך אחר הסוגיא דפ' החולץ (יבמות דף מ"ו) וחכמים אומרים מל ולא טבל טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול ומוכח התם דהלכתא כוותייהו דא"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול וכו' ובפרק רבי אליעזר דמילה אמר ר' שמעון בן אלעזר לא נחלקו ב"ש וב"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית וכו' וכמ"ש מרן ז"ל שם וכיון שכן שפיר פסק רבינו בהל' מילה ואיסורי ביאה וגם בהא דגזירה שוה דתושב ושכיר מלבד האמור גם בפסחים דף צ"ו מוכח הכי כמ"ש רש"י ז"ל שם ד"ה בן נכר וכו' ולענין מ"ש להראב"ד ומרן ז"ל לכשנגיע שם נחכים אי"ה: