מעשה רקח על הלכות תרומות יא:ח

סך הוא הכהן וכו'. תוספתא בסוף תרומות והובאה בפ"ק דכריתות דף (ע"ט) [ז'] וקאמר טעמא דכיון דכתיב ומתו בו כי יחללוהו כיון דחלליה הא אתחיל ופי' רש"י ז"ל אלמא כיון דבטלה בהתירה בטלה וכו' ע"כ. ומבואר הדבר דהוצרך לפרש כן משום דהך לא מקרי חילול דכיון שהתורה התירה הסיכה לכהן להדיא מעתה אין כאן חילול לכך פי' דהכוונה בדרך ביטול ומדכתב ז"ל דבטלה בהיתרא משמע דאי בטלה באיסור דהיינו שהישראל סך בה לא אמרינן דבטלה וזה היפך משמעות הפסוק דמשמע דכיון שנתחללה הותרה והנה רבינו בפ"ג דמעשר שני הל' כ"ג פסק וז"ל אומר אדם לחבירו בירושלים לסוך אותו בשמן של מעשר שני אע"פ שניסוכה ידו ואין זה בשכר סיכתו ע"כ והוא מהמשנה פ"ב דקתני ר' שמעון אומר אין סכין שמן של מעשר שני בירושלים וחכמים מתירין אמרו לו לר"ש אם הקל בתרומה החמורה לא נקל במעשר שני הקל וכו' ופי' רבינו שם וחכמים מתירים בזה כי הם אומרים שאין דמים למשיחת ידו ואין מקפידין בזה ואמרו (כצ"ל) אם הקל בתרומה החמורה עניינו שהיא אסורה לזרים והתירו בה בזה המעשה ר"ל שיתן הכהן לישראל שמן של תרומה וימשח אותו בו ולא נקפיד במה שידבק בידו מן השמן וכו' וכן אמרו בגמרא מה היקלו בתרומה כהדא דתניא סך כהן שמן תרומה ומביא ישראל ומעגילן ע"ג מיעיו ואינו חושש וכו' ע"כ. ולכאורה דבריו תמוהים במ"ש וכן אמרו בגמרא כהדא דתניא וכו' דמה ענין זה לזה כי מ"ש בגמרא ירושלמית הוא אמתני' שהתירו הסיכה בשמן של תרומה לכהן עצמו ודלא כר"ש שאוסר אותה ולזה הביאו הך ברייתא לסיוע סברת חכמים שלא עוד שהותרה לכהן אלא הותרה גם לישראל להתעגל מהטעם שאמרו בגמרא דידן שכיון שנתחללה הותרה משא"כ לפי' רבינו שמפרש המשנה להיתר הישראל עצמו שאין מקפידים על משיחת ידו הא לא דמיא כלל. ועיין למל"מ ז"ל שהקשה על דברי רבינו בחיבורו שם דין זה כאן וגם עמד במ"ש והניחו בצ"ע.

ולענ"ד נראה לתרץ הכל בטוב טעם וזה שלא נעלם מעיני רבינו דטעם היתר מעגיל הוא מפני שכבר נתחלל כמ"ש דהיינו שנתבטל כמ"ש רש"י ז"ל והיה להם לחז"ל להחמיר ולאוסרו לכתחילה מיהא חומרא דתרומה שהיא במיתה ולמה התירו לישראל להתעגל ומדלא החמירו שמע מינה שיש להקל בטעם כל דהו אח"כ הביא ראיה לדין משנתינו דלא נחוש לשכר במשיחת יד הישראל בשמן דאין דרך בני אדם להקפיד בזה ונגיעה בשמן של תרומה מעולם לא נאסרה ונמצא הירושלמי חולק עם גמרא דידן ומ"ש רבינו אם הקל בתרומה החמורה עניינו וכו' הכוונה בפירוש דברי הירושלמי שדין זה נפק מדין הברייתא כלומר כשם שהקילו במעגיל כך יש להקל במושח וע"פ זה הנה מקום לדברי רבינו כאן בחיבורו שלא הוצרך להזכיר דין המשיחה דמכיון (כאן חסר) וגם לא הוזכר להדיא בשום מקום לכן הזכיר דין המעגיל וממנו גם כן נלמוד לדין המשיחה וביארו ג"כ במקומו הראוי במ"ש שהוא מהמשנה וגם שם נתן הטעם ללמדנו דאין להקפיד בזה ולפי האמור נתיישבו כל דברי רבינו. ועיין מ"ש מרן ז"ל ואם נפשך לקיים הגירסא וכו' ע"כ ולשון התוספתא ג"כ אין הזר נמנע (מלשמשינו) [מלמשחינו]: