מעשה רקח על הלכות תרומות א:ד

והקונה בה וכו' והכל מדברי סופרים. מרן ז"ל כתב דאילו מדין תורה פטורה כיון שאינה מן הארץ שניתנה לאברהם ע"כ והוא מגומגם דזה אינו הכרח שהרי רבינו לעיל כתב דאפילו מה שניתן לאברהם אינה בקדושת ארץ ישראל עד שיכבשו אותה כל ישראל ויש ליישב אך מה שהקשה ז"ל דלמה הוצרכו ליתן טעם בפ"ק דגיטין לחיוב סוריא במעשרות משום דקסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש וכו' הו"ל למימר דאין חיוב זה אלא מד"ס ותירץ וכו' עיין עליו דנראה דכוונתו להקשות על רבינו ואני שמעתי ולא אבין דבפ"ק דע"ז איפליגו ר' מאיר ור' יוסי אי כיבוש יחיד שמיה כיבוש או לאו ונפסקה הלכה בגמרא כר"י דלאו שמיה כיבוש ופסקה רבינו פ' י' דע"ז הל' ג' וכן בפ"ו דשבת הל' י"א וכיון שכן עדיפא מינה הו"ל להקשות דאיך פסקה רבינו להך ברייתא כיון דאתיא כמ"ד שמיה כיבוש אלא ודאי דזאת התלונה לא תפול על דברי רבינו אלא על סתמא דתלמודא היכי מוקים לסתם ברייתא דלא כהלכתא דהא גם לר"י דקי"ל כותיה אתיא ומדרבנן היא כי היכי דגזרו במכירת שדות מפני שהיא קרובה לארץ ישראל: