מעשה רקח על הלכות איסורי ביאה ג:יז

בן תשע שנים ויום אחד וכו'. ידוע שהראב"ד ז"ל השיג על זה שלא מצינו קטן שיהא בר עונשין והרב המגיד ז"ל כתב שרבינו ס"ל שהכל תלוי באשה שתהיה בת עונשין וכדמוכח בסוגיא התם וכו' ומ"ש שם כל עריות וכו' בגדול הבא על הקטנה הוא אבל לא בקטן הבא על הגדולה וכו' ע"כ. עם כל זה אכתי קשה דאם איתא כדמתמה תלמודא אמתניתין דקתני כל עריות אחד גדול ואחד קטן קטן פטור ופריך תלמודא והכא חייב קטן ואצטריך רב יהודה לידחק דמתני' ה"ק דהכא גדול נמי פטור ולדעת רבינו קטן נמי חייב הו"ל לתרוצי בפשיטות דאין ה"נ וכגון קטן שהוא ראוי לביאה דהיינו בן ט' שנים ויום אחד ואולי י"ל דעדיפא מינה מתרץ ליה דכחא דהתירא עדיף.

והנה מצאתי סיוע אחר לדברי רבינו מהברייתא דתורת כהנים והזכירוה התוס' ז"ל וז"ל איש פרט לקטן או יכול שאני מוציא בן ט' שנים ויום אחד תלמוד לומר ואיש ע"כ. ותמיהא מלתא דכיון דאין אני מוציא הקטן בן ט' שנים ויום אחד מהוי"ו דואיש נמצא דמה שפירש הכתוב מתיבת איש היינו פחות מזה הזמן וכיון שאין ביאתו ביאה כלל אצטריך קרא למעוטי אתמהה. אכן דעת רבינו אתיא שפיר שכתב בפ"ט דהל' שגגות דאין הקטן חייב להביא קרבן אלא כשיגדיל ויהיה בן דעת ונמצא דה"ק דהן אמת דמתיבת איש ממעטינן כל מין קטן אך יכול לומר שאני מוציא קטן בן ט"ש וכו' כלומר לפוטרו לגמרי אף כשיגדיל ת"ל ואיש כלומר לרבות כשיגדיל יתחייב להביא ונמצא שהדרשא היא אמתית שכל עוד שהוא קטן פחות מי"ג ויום אחד הוא פטור לגמרי אף שביאתו ביאה אלא כשיגדיל יחול עליו חיוב קרבן כשעבר בן ט"ש ויום אחד וק"ל.

ודע שגם בפ"ט דהל' שגגות השיג הראב"ד ז"ל על דברי רבינו ומרן ז"ל הבין שכוונת הראב"ד להשיג מפני שהבין בדברי רבינו דלענין מלקות של האיש קאמר והקשה עליו אפי' בגדול אין כאן מלקות באיש לעולם אלא קרבן. אחרי מחילה הראויה לא ידעתי מי הכריחו לפרש כן כוונת הראב"ד ז"ל וגם לא זכר שגם כאן השיגו ובשניהם לדבר אחד נתכוון. ושוב ראיתי להרב לח"מ ז"ל שנתעורר בזה שם ע"כ ושם הקשה למ"ש הרב המגיד כאן שחייב רבינו קרבן לקטן מפני שסובר שהכל תלוי בה ע"כ דא"כ הי"ל לחייב קרבן לישן הבא עליה כשהיא ערה כיון שהיא חייבת והכל תלוי בה וכו' ע"כ ואין מזה תפיסה על הרה"מ ז"ל דישן שאני ושאני דהרי הוא כמת דשינה אחד מששים במיתה ואין שייך לחייבו כלל וכלל.