מעשה רקח על הלכות איסורי ביאה יב:ה

אבל אם פירש אין הורגין אותו עד ונשמט הבועל והרג וכו'. הפר"ח דקדק דלאו לגמרי קאמר דא"כ לא הוי רודף שהרי אינו יכול להורגו אלא ר"ל שנשמט קצת ועדין תחוב זכרות בנקבות ע"כ והם דברים מגומגמים דכיון דעדיין הוא תחוב הרי הוא בגוף העבירה ממש ואיך יקרה פירש ונשמט. ואפי' בהעראה לבד נראה פשוט דחייב דלא גרע מהעראה דבהמה דאיתא פ' ד' מיתות (סנהדרין דף נ"ה) דחייב עלה. שוב מצאתי להרב קרית ספר שכתב וז"ל דדוקא נשמט והרגו לקנאי פטור דכיון שנשמט ופי' לא היה הוא חייב דלא נאמרה הלכה אלא בשעת מעשה אבל אם בשעת מעשה בלא פרישה הרגו לקנאי נהרג דהא חייב היה כיון שהיה עושה מעשה ע"כ הרי מוכח כמ"ש ממש ודוק. ומה שהקשה שאיך יקרא רודף י"ל לפי פשטן של דברים דכיון דבאותו רגע בא להורגו רודף מקרי מ"מ ועוד דיתכן דהגמ' [מיירי] שרוצה לחזור ולבועלה וחושש שאז יהרגהו ודאי וק"ל.