מעשה רקח על הלכות מאכלות אסורות ב:א

מכלל שנאמר וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל דדברי רבינו מבוארים בספרא ואין לתמוה ממ"ש אין מזהירין מן הדין מפני שאלו כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה וכו' ע"כ. וקצת קשה על דבריו ממ"ש בפסחים דף כ"ד כשרצו להוכיח דכל מקום שנאמר לא יאכל הוי נמי איסור הנאה רב פפא אמר מהכא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף שאין תלמוד לומר לא יאכל מה ת"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופו דהא נפק"ל מק"ו ממעשר הקל ומה מעשר הקל אמרה תורה לא בערתי ממנו בטמא בשר קודש חמור לא כ"ש וכי תימא אין מזהירין מן הדין היקישא הוא וכו' והשתא לפי הכלל של הרה"מ דכ"מ שיש לאו הבא מכלל עשה מזהירין הרי בהך קרא דבאש ישרף משמע מיניה לאו הבא מכלל עשה דלא יאכל כיון דאזהר רחמנא דבאש ישרף וא"כ מאי פריך וכי תימא אין מזהירין מן הדין כיון דהכא איכא לאו הבא מכלל עשה פשיטא דמזהירין. ולענ"ד נראה דהמקשן הקשה לגלות דעת התרצן וכדמתרץ ליה הקישא הוא עדיפא מינה משני ליה.

וראיתי להרב גופי הלכות שתירץ דשאני הכא דבכלל גמל וחזיר בהמה טמאה דהא אין בה שום סימן טהרה ע"כ ולתירוץ זה קשה דא"כ אמאי אצטריך העשה כלל ואפי' גוף הק"ו כיון דבכלל מאתים מנה עוד תירץ הרב ז"ל דשאני הכא דהעשה הוא בלשון מיותר דאותה תאכלו משא"כ ההיא דבאש ישרף דאצטריך לגופיה וגם זה דוחק דמה לי ועוד דהרב המגיד ז"ל סתמא קאמר והנה עיקר התירוץ הראשון היא דעת הרמב"ן ז"ל פרשת שמיני שחלק על הספרי דמשמע מיניה דבהא מזהירין מן הדין (ומשמע דמכח העשה קאמר) וכתב עליו שהוא היפך הדין דקי"ל אין מזהירין מן הדין אלא עיקר הטעם הוא דכי אסר רחמנא גמל וחזיר ושפן וארנבת דיש בם חד סימן טומאה יש בכללם שאר בהמות טמאות ע"כ ולדידיה קשה דא"כ יתורא דאותה תאכלו למאי אצטריך אם לא שנאמר דליתן עשה על הלא תעשה קאמר ודו"ק. והנה רבינו בספר המצוות לאוין קע"ב הביא לשון הספרי כולו ושוב כתב דאין זה ק"ו לענין דאין מזהירין מן הדין דזה הק"ו אינו אלא גילוי מילתא בעלמא כמ"ש גבי בתו מאנוסתו וכו' ע"כ. והכוונה מבוארת במ"ש דבכלל חזיר וגמל וכו' יש ג"כ כל שאר בהמות טמאות ומכאן אתה למד שלא הבין הספרי כמ"ש הרה"מ ז"ל דהוי מפני העשה וכו' אלא משום גילוי מילתא בעלמא ולהרה"מ י"ל שכיון שבידו החזקה הביא הספרי סתם משמע דמפני העשה בעלמא קאמר והכי מסתברא טפי שלא תקשה יתורא דאותה תאכלו כנ"ל.