מעשה רקח על הלכות מאכלות אסורות יג:כג

ישראל שמכר וכו'. עיין הרמ"ך ז"ל וכבר מרן ז"ל פקח עיניו על זה ועיין עוד להתוס' יו"ט ז"ל אך במה שסיים מרן ז"ל דבמדד ולא פסק דהדמים אסורים אמאי כיון דאינו מוכרו אלא לאותו גוי שמכרו שרי. וי"ל דרבינו לטעמיה דסבר דאינו מותר למוכרו אלא דוקא כשנתכוון להזיקו והכא לא נתכוון להזיקו וכו' ע"כ. ולכאורה קשה דרב אשי הוא דקאמר לה בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ"ט) ומייתי ראיה למלתיה מברייתא דקתני גוי שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז אסור ור' יהודה בן בתירא מתיר מפני שני דברים אחד שאין מנסכין אלא בפני ע"ז ואחד שאומר לו לא כל כמינך שתאסור ייני לאונסי ע"כ הרי שלא נתכוון להזיקו דלא נתכוון אלא להנאת עצמו לעבוד אלילו ואפ"ה שרי למוכרו לאותו גוי מיהא וכמ"ש רש"י ז"ל ותוס' שם דאף דלא קי"ל להתיר למוכרו לגוי אחר מההוא גוי מיהא שרי לאפרועי נזקו מטעם לא כל כמינך ע"כ. ומזה ג"כ קשה לרבינו גופיה דבסוף הפרק פסק דין זה בטעמו של מרן ז"ל עיין עליו ובשלמא לרב אשי לא תקשי ליה מהך מתני' דמדד עד שלא פסק דדמיו אסורים דרב אשי יתרץ דהכא לא נתכוון להזיקו כלל דסבור הגוי שהוא שלו כיון שכבר מדד לו אבל למרן ז"ל שחילק בין נתכוון להזיק ללא נתכוון קשה. וי"ל דכיון דרבינו מפרש לדרב אשי דדוקא לאונסו ונתכוון להזיקו קאמר ה"נ ברייתא דמייתי מפרש לה הכי ודוק.