מעשה רקח על הלכות מאכלות אסורות יב:א

כיצד היא הנגיעה וכו'. נראה דקאי אמ"ש בריש פי"א דין ד' וז"ל וכל יין שיגע בו הכותי הרי זה אסור וכו' הא למדת שיין ישראל שנגע בו הגוי דינו כסתם יינן שהוא אסור בהנייה ע"כ וכאן מפרש כיצד היא הנגיעה וכו' הוא שיגע ביין עצמו וסיים וישכשך נראה דבעי נגיעה עם שכשוך אך אם שכשך ולא נגע או נגע ולא שכשך משמע דלא נאסר ולא משמע כן ממ"ש אחרי זה אבל אם פשט וכו' דהיינו נגיעה בלא שכשוך כתב שלא נאסר היין וכן אם אחז כלי פתוח של יין ושכשכו אע"פ שלא נגע נאסר היין הרי דכל הקפידה היא בשכשוך דוקא ומדקדוק לשון רבינו שכתב בחלוקה דנגע ולא שכשך דלא נאסר היין ולא כתב הרי זה מותר בשתיה משמע דלא בא להתירו אף בשתיה אלא לומר דלא יאסר בהנאה כשאר סתם יינם ותדע דלקמן דין ו' בבא היין מכחו של גוי שלא בכוונה התירו בשתיה הואיל ולא נגע ביין משמע דנגיעה בלא שכשוך אוסרו בשתיה מיהא ונמצאו דברי רבינו קיימים דבין נגיעה ביין עצמו לחודה בין שכשך בלא נגיעה אוסר אלא דנגיעה לחודה אינו אוסר אלא בשתיה ומותר בהנאה ושכשוך אוסרו אף בהנאה וכבר הקדים רבינו בפרק הקדום דכל מקום שנאמר אסור היינו איסור הנאה ומינה שכשכותב לא נאסר הכוונה שלא נאסר בהנאה אבל בשתיה לא הותר כאמור. והראב"ד ז"ל הבין הדברים כפשטן והשיג על רבינו אך עם האמור יבא הדבור על אופניו וכן היא מסקנת מרן והרב לח"מ ז"ל.

אלא שדברי מרן ז"ל יש לגמגם שמתחילה כתב שדברי רבינו כדברי רש"י ז"ל ורש"י ז"ל כתב ואח"כ יוציאנה ותהא מותרת בהנאה משמע להדיא דבשתיה לעולם הוא אסור מפני הנגיעה משמע שהבין בדברי רבינו דבנגע ולא שכשך אסור בשתיה מיהא ואח"כ כתב דלכאורה נראה מדברי רבינו דלא נאסר היין כלל ואף בשתיה מותר כלפי לייא הוא. ועוד מהיכן הוליד הך לכאורה הרי רבינו הקדים שנגיעת היין היא אוסרת וכיון שכן על כרחך שמ"ש אחרי זה דלא נאסר היין היינו בהנאה לחוד כדי שלא יסתור רבינו דברי עצמו. וי"ל דכוונת מרן ז"ל דממ"ש דלא נאסר היין הן הכי נמי דמצינן לפרושי כדברי רש"י דלא נאסר בהנאה כי אם בשתיה אמנם מלשון אבל שכתב משמע שבא להתירו אף בשתיה ואמטו להכי נסתפק בדבר וצדד בדברי רבינו עד שעלה בהסכמה וכו'. ומ"ש שהתוס' והר"ן חולקים לא מצאתי שיחלוקו בזה אלא בטעם הדבר עיין עליהם גם מ"ש דמשמע ליה דשכשוך אינו נענוע כל דהוא וכו'. הוא מגומגם דמכיון שהשוה דברי רש"י לדברי רבינו הרי מבואר יוצא מתוך דברי רש"י דנענוע כל שהוא הוי שכשוך לאוסרו אף בהנאה שהרי כתב דכל זמן שידו תחובה ביין אם יוציאנה אי אפשר לשמור שלא ישכשך ואע"פ שאנו אוחזים את ידו ע"כ וכן דקדק הר"ן ז"ל עיין עליו גם ראיתי להדרכי משה יו"ד סי' קכ"ד סעיף ט' שכתב דיש להבין בדברי רבינו דאף שכשוך כל דהו אוסר בהנאה עיין עליו.