מעשה רקח על הלכות חגיגה ב:י

לפיכך אין אדם יוצא וכו'. נראה לענ"ד דכוונתו דמשום נדרים ונדבות עיקרם רשות ולכך התיר רבינו בתחילת דבריו לצאת בהם ידי שלמי שמחה ודמיא להכי חגיגת י"ד שעיקרא רשות יוצא בה ידי שמחה מכח דהתרבה מושמחת לרבות כל מיני שמחות לשמחה משא"כ חגיגת ט"ו שעיקרא חובה גמורה כמ"ש רבינו ריש פ"א ולית לן רבויא אינו יוצא בה לא בנדרים ונדבות ולא בחגיגת י"ד משום דכיון שהקדישן חל עליהם קדושה ואנן קי"ל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ושלמי שמחה שאני משום דאתרבי וזה הוא הדין שכתב רבינו אחרי זה ולפ"ז אזדא לה מנגד השגת הראב"ד ז"ל מכל שכן דאם התנה עליה כדברי הראב"ד ז"ל מי האומר שרבינו לא יודה בה אף דמרן ז"ל לא הבין כן והניח לשון לפיכך בקושי. והר"ח אבולעפיה ז"ל במקראי קודש סי' קל"ח הביא משם מהרי"ק ז"ל דנדרים ונדבות אינן באים מחמת הרגל משא"כ חגיגת י"ד אילו הויא חובא עיי"ש והנראה לענ"ד כתבתי וע"ע בספר צרור החיים והפר"ח ז"ל. ומ"ש בספרי רבינו

אלא יוצא בה בדפוס מגדל עוז כתוב אבל יוצא בה: