מעשה רקח על הלכות תעניות ה:י

ואסור בסיכה של תענוג. כתב הרב המגיד ז"ל ודבר ברור הוא דלא עדיף מיוה"כ וכן הדין לרחיצה שמותר ביוה"כ ע"כ. הקשה הרב לח"מ וז"ל ודבריו קשים אצלי דאי ילפינן מיוה"כ אפילו סיכה שאינה של תענוג אסור שכן כתב רבינו בסוף שביתת עשור ופי' סיכה שאינה של תענוג הוי להעביר את הזוהמא כמ"ש הטור סימן תרי"ד וכו' וכתב הוא ז"ל דרבינו פסק כההיא דפ"ק דתענית [דף י"ג] לענין אבל דסיכה להעביר את הזוהמא מותר וכמ"ש בהלכות אבל ה"ה לענין ט"ב ותמה על הרה"מ דאיך השווה והעניינים רחוקים ע"כ. והנה לפי דרכו של הרב דמ"ש רבינו בשביתת עשור סיכה שאינה של תענוג היינו להעביר את הזוהמא וכמ"ש הטור והוא מוכרח וכמו שיבא לקמן בס"ד. לענ"ד נראה אפשר להליץ בעד הרה"מ ז"ל והוא דאיתא בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נ"ד ע"ב) אין בין ט' באב ליוה"כ אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר ומוקי ליה בקביעא דירחא הא לכל מילי זה וזה שוים ע"כ. ובפ' יוה"כ דף ע"ז ע"ב ת"ר אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו ואם היה מלוכלך וכו' אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו ואם היה חולה או שהיה לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש מוכח להדיא דביוה"כ לא הותר אלא לענין חולה ומי שיש לו חטטין וכיון דלכל מילי הם שוים ט"ב ליוה"כ כמ"ש בגמ' א"כ בט"ב לא הותר אלא דוקא למי שיש לו חטטין וכן פסק הרב ב"י בשלחנו הטהור סי' תקנ"ד וז"ל סיכה אינה אסורה אלא של תענוג אבל מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ומילתא דפשיטא היא דלהעביר את הזוהמא הוי חידושא טפי מחטטין ואילו הוה ס"ל דלהעביר את הזוהמא נמי שרי לישמועינן רבותא וכ"ש חטטין אלא משמע ודאי דס"ל דלהעביר את הזוהמא נמי אסור ואף שכתב דסיכה אינה אסורה אלא של תענוג מ"מ להעביר את הזוהמא תענוג הוי וכמ"ש הרב מג"א סימן תרי"ד יעו"ש וכן מתבאר להדיא מדברי הטור שם שכתב וז"ל וכן רחיצה וסיכה אסורים בו לגמרי כמו ביוה"כ וכתב הרב ב"י מההיא דפ' מקום שנהגו וכו' וכן הבין הלבוש ז"ל שכתב וז"ל וכן רחיצה וסיכה אסורים בט"ב כמו ביוה"כ וכו' ולפ"ז צ"ל דלהעביר את הזוהמא הוי תענוג וכמ"ש המג"א ז"ל וכיון דלא מכוין לתענוג סיכה שאינו של תענוג מקרי נמי אף שהתענוג אתי ממילא ומשו"ה התירו באבל להעביר את הזוהמא וכמ"ש רבינו ביו"ד סי' שפ"א ובאבל הקילו משום אבילות יחיד משא"כ בט"ב דהוא אבילות דרבים והוקש ליוה"כ.

ומעתה כי היכי דלא ליפלוג רבינו אפסקו של הרב ב"י בצירוף כל האמור בשופי מצינן למימר דמ"ש רבינו דסיכה של תענוג אסורה לאו לאפוקי להעביר את הזוהמא אלא לאפוקי מי שיש לו חטטין דההיא לאו מקרי תענוג כלל אבל להעביר את הזוהמא אף דאינה תענוג משום דתכלית מגמתו לא הויא אלא להעביר הזוהמא סיכה של תענוג מקריא לענין האיסור ומסתברא טפי דאל"כ אמאי אסורה כיון דלית בה תענוג כלל ולהכי כתב רבינו כיום הכפורים להורות שלא נטעה בזה וכן נמי שאר דיני ט' באב לא הזכירם רבינו משום דסמך אמ"ש שם וכמ"ש הרב לח"מ ז"ל לקמן והברייתא תוכיח דקאמר הא לכל מילי זה וזה שוים ומאי דנקט רבינו הכא סיכה של תענוג היינו לאשמועינן דמ"ש בשביתת עשור דסיכה בין של תענוג בין שאינה של תענוג אסור לאו למימרא דאינה של תענוג כלל דא"כ אמאי אסורה וזו נראית כוונת הרב המגיד במ"ש דלא עדיף וכתב דהיינו לענין חטטין וכיוצא דאין בה תענוג כלל ומאי דהוצרך לומר כן היינו משום דרבינו השמיט כאן היתר זה של חטטין ומשום דברור הוא דלא עדיף וכו' לא הזכירו להדיא זה נראה לענ"ד בעד הרה"מ ז"ל. ואף דבירושלמי שהזכיר הרה"מ ז"ל בשביתת עשור אסר בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג מ"מ היתר מי שיש לו חטטין בראשו הוא מפורש בש"ס דילן ולא פליג אירושלמי דבהא לא איירי.

שוב מצאתי להרב ב"י או"ח ס"ס תרי"ד שכתב בשם הגהות מיימוני על דברי רבינו בשביתת עשור וז"ל והא דאמרינן בירושלמי בסיכה שאינה של תענוג מותר פירוש בחולה והוא מדברי סמ"ג ע"כ. ודבריו צל"ע דבירושלמי פ' יוה"כ אמרו להדיא דביוה"כ בין סיכה של תענוג בין שאינה של תענוג אסור בט"ב ובתענית צבור סיכה שהיא של תענוג אסור שאינה של תענוג מותר ע"כ. והיכי כתב דבירושלמי אמרינן דסיכה שאינה של תענוג מותר והתם לא הוזכר היתר זה אלא לענין תענית צבור וט"ב ותו דהוא ז"ל הביא לשון הירושלמי הדא דתימא וכו' ושם לא הוזכר לשון זה כלל וגם בפ"ק דתענית שם הובא לשון זה עצמו וצ"ע.

אלא דאכתי פש גבן לדעת הרב המגיד דס"ל כהך ירושלמי א"כ בט"ב לישתרי סיכה שאינה של תענוג כמ"ש שם להדיא ונמצא דלדעת הירושלמי ט"ב חלוק מיוה"כ לענין זה והדרא קושיא לדוכתא. ומוכרחים אנו לומר דלא קי"ל כהך ירושלמי בהך כיון דהש"ס דילן פליגא וס"ל דלכל מילי הם שוים כאמור ותדע דבפ"ג דהל' תעניות כתב רבינו וז"ל בג' תעניות אלו וכו' ואסורים בסיכה ואם להעביר את הזוהמא מותר וכתב שם הרה"מ דלמד זה רבינו מק"ו מאבל הנזכר היתר זה [בתענית י"ג ע"ב] ואי פסק כהך ירושלמי למה לי להוציאו מק"ו כיון שהוא מפורש בירושלמי וכן העתיק דברי מרן ב"י סימן תקע"ה משמע להדיא דלא קי"ל כהך ירושלמי משום דפליג הש"ס דילן כאמור ולפ"ז מ"ש בברייתא דכל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט"ב לאו דוקא אלא לענין הד' עינוים וכיוצא וכן מתבאר להדיא מדברי הטור שבתחילת הסימן כתב לשון זאת הברייתא ואח"ז כתב דלענין רחיצה וסיכה הם שוים לגמרי ליוה"כ עיי"ש. ומה שהקשה הרב לח"מ על דברי הטור שהביא ראיה ממי שיש לו חטטין בראשו לדין מי שהיו ידיו מלוכלכות בטיט וכו' דלמה לא הביא מהברייתא מפורשת פ' יוה"כ וכו' והניחו בצ"ע ואפשר דהטור רצה להשמיענו אגב ארחיה טעם היתר זה למה ונתן טעם דהוי דומיא דחטטין דכל הקפידה אינה אלא בשביל תענוג והכי דייקי דבריו שכתב וז"ל ואינו מכוין לתענוג מותר שלא אסרו אלא רחיצה וסיכה של תענוג כדאיתא בגמ' מי שיש לו חטטין וכו'.