מעשה רקח על הלכות עירובין ה:ה

אשתו של אדם וכו'. הסוגיא דף פ' קשה קצת לדברי רבינו וכמ"ש הראב"ד ז"ל וכבר הרב המגיד ומרן ז"ל עמדו בזה ליישב דברי רבינו עיין עליהם. ומ"מ אכתי פש גבן עובדא דההוא טורזינא דשרו עירובי חצירות ע"י אשתו אף שהוא מנע לגמרי בפירוש מלהשכיר להם רשותו וא"כ היכי שרי לדעת רבינו. ונראה לומר בדעת רבינו דסבירא ליה דמעיקרא הוה ס"ד דש"ס דדין השכירות שוה לדין השיתוף בכל צדדיו ולהכי מוכח לה ממלתיה דשמואל אלא דאחר זה אשכח ברייתא דלא כשמואל. ופריך מינה אעיקרא דמלתא דשמואל ולא אגיד הא בעובדא דההוא טורזינא ומתרץ הא דאסר הא דלא אסר כפירוש רבינו אמנם עובדא דטורזינא כדקאי קאי בהתירו עומד והיינו טעמא לפי המסקנא דאין לדמות השכירות לדין השיתוף שהרי הם פעולות הפכיות דשיתוף היינו ייחוד ושכירות מהגוי היינו להפרידו מעליהם ובזה הותר לגמרי בעל כרחו אף אם פירש שאינו רוצה להשכיר דבזה אין חילוק תדע דרבינו כתב לעיל פ"ב הלכה י"ב ששוכרין מן הגוי אפילו שלא לדעתו וכו' וכתב הרה"מ דנפקא ליה מהך עובדא וכו' והדבר ברור ומה גם דדירת גוי לא שמה דירה כמבואר שם ובהכי מתיישב הש"ס אלא שהתירוץ דרגיל ושאינו רגיל רבינו לא ביארו וכבר כתב מרן שלא היה גורס כן ע"כ. ולעיל בפרקין הלכה ב' כתב רבינו חילוק דרגיל ושאינו רגיל לענין הכפיה וכו' וציין הרה"מ ז"ל דנפקא ליה מהא שמעתתא עיי"ש אמנם דיוק הש"ס לא היה גורס ויתיישב יותר. ולעיקר פירושו דסבירא ליה דאוסר רוצה לומר להדיא נ"ל משמעתא דדף פ"ב וכ"כ המגדל עוז עיי"ש. ומ"ש בספרי רבינו והוא שלא יאסרו בנוסח אחר והוא שלא אסרו. ובנוסח אחר והוא שלא יאסר ובדברי מרן ז"ל שכתוב שאינו יודע לדבר צ"ל שאינו יודע הדבר. בהשגת הראב"ד ד"ה כיצד אוסר וכו' ולפיכך שלו צ"ל ולפירוש שלו.