מעשה רקח על הלכות עירובין א:יז

וכיצד משתתפין במבוי. מבואר בגמ' דף פ"ה והיתר דבית קטן וכו' היינו טעמא משום דשיתוף לאו משום דירה הוא אלא דבעינן שיהא משתמר ולכך פסלינן כשתלאו באויר וכן פירש רש"י שם.

ואם הניח הכלי וכו'. שם דף מ"ט ומשמע דבין במזכה משלו בין כשהערוב שלהם ודלא כהגאונים ז"ל עיין להרב המגיד ומרן ז"ל כתב וז"ל ודע שאין לדקדק מדברי רבינו שאינו צריך להגביה אלא אם כן הניח הכלי בחצר אבל אם הניח בבית לא דמאי שנא ולא כתב כן אלא כדי שלא לכתוב שצריך להגביה מן הקרקע טפח סמוך למה שכתב קודם לכן הניחו באויר המבוי אינו שיתוף דהוה משמע דאם הגביה מן הקרקע טפח אפי' הניחו באויר מבוי הוי שיתוף עכ"ל ולענ"ד נראה דאין צריך לזה דמעיקרא קושיא ליתא דכיון דרבינו כתב שיש להניח הכל בכלי אחד בחצר או בבית או אכסדרא או מרפסת וכו' מהיכא תיתי דכי כתב אחר זה ואם הניח הכלי בחצר שרוצה לומר דוקא חצר בדבר שהוא פשוט דחדא מנייהו נקט דלאו כי רוכלא הוא עיין להרה"מ פרק כ"ט ד"ה אין מקדשין וכו' תדע עוד שכתב הטעם משום הכירא שהוא לשם עירוב ואם כן בין בחצר בין בבית וכו' זיל בתר טעמא הוא גם מ"ש ז"ל דהוה משמע שאם הגביה מן הקרקע טפח אפילו הניחו באויר מבוי הוי שיתוף אין נראה כלל דכיון דטעם פיסול המבוי אינו אלא משום דלא מינטר כמ"ש בגמרא מהיכא תיסק אדעתין שבהגבהה טפח יועיל סוף כל סוף הרי הוא כמבוי ואין טענה זו טענה לענ"ד.