מעשה רקח על הלכות גירושין יב:טו

מי שהוחזקה וכו' ושלום בינו לבינה וכו'. לא ידעתי למה העתיק זה דהא בגמרא אמרו דאגב דנקט קטטה נקט שלום ורבינו שלא הזכיר כאן דין קטטה אלא בריש פרק י"נ מעתה לא היה צריך להזכירו ואולי שלא רצה לשנות מלשון המשנה ומה שנתן רבינו שני טעמים בדבר משום קלקול ומשום דהוי דבר שעשוי להגלות ובגמרא לא הוזכר אלא טעם ראשון נראה שלמדו מדין עד אחד שאמרו כן בפרק האשה רבה דף ס"ג גבי עד אחד ביבמה שהוא הדין שהזכיר רבינו וכן אם בא עד אחד וכו' שהדבר עשוי להגלות וזו היא כוונת ה"ה ז"ל שכתב בפרק האשה רבה אלא שחסר בלשונו וצריך לומר ומ"ש אפילו עבד וכו':

הוחזקה וכו'. ופשטן של דברי רבינו נראה שפסק בעד אחד מטעם שהדבר עשוי להגלות וכן נראה מסקנא דמלתא התם בין לל"ק בין לל"ב אמנם הריב"ש ז"ל בתשובה סימן קנ"ה מכח שהוקשה לו ההיא דפרק האשה שלום בעד אחד במלחמה ובעד אחד בקטטה דאמרינן התם דאי מהימנינן ליה מטעם דמילתא דעבידא לאגלויי מהימן ואי הוה טעמ' משום דהיא עצמה דיקא ומנסבא וענין דלא מהימן כגון דיש לה קטטה עם בעלה. אי נמי במעידה שמת במלחמה דאפשר דטעי בדדמי והיא לא דיקא ורבינו פסק לקולא בעד אחד ביבמה בפרק ג' דהלכות יבום אבל בע"א במלחמה פסק לחומרא כריב"נ דבעי שאומר וקברתיו ואי לאו ספיקא הוי ולכתחילה לא תינשא ותריץ עם דברי התוספות שם דלעולם צריכין לטעמא דדיקא וכלהו נשי דייקי אלא דהני נשי דבעיא לן בהו לא דייקי כ"כ ובנאמנות עד אחד סמכי רבנן אתרי טעמי וכו' ומכח זה פירש דמ"ש רבינו וכן אם בא עד אחד וכו' אבבא דלעיל סמיך דאית בה תרי טעמי דיקא ומינסבא ומילתא דעבידא לאגלויי ונקט הטעם דעשוי להגלות שהוא עיקר וכו' ע"כ ויש לגמגם בדבר חדא דא"כ לישתוק מטעם זה ולא יזכיר אותו כלל אלא לימא וה"ה אם בא עד אחד (כאן חסר וחבל על דאבדין):