מעשה רקח על הלכות גירושין א:ו

ומנין שלא יהא מחוסר וכו'. הרמ"ך ז"ל בכ"י השיג על רבינו וז"ל דכוונתו במ"ש רבינו בדין ט"ו ולעד"ן דאין להכריח ממ"ש רבינו דין ט"ו וי"ו דהתם ביאר שמה שתקנו חז"ל עדי חתימה אינו אלא שמא ימותו והגע עצמך שכתב שקבלה הקדושין בעדי מסירה לחוד נשאת והגט יוצא מתחת ידה וגם הבעל מודה בו פשיטא ודאי שאפילו מתו העדים לא תצא מהבעל השני דמה"ת היא מגורשת גמורה ודו"ק היטב:

לפיכך אם כתב גט על קרן הפרה וכו'. במתני' תני בהדיא על יד העבד ונותן לה את העבד ורבינו השמיטו. וראיתי להרש"ך ח"א בסוף הספר שעמד בזה ונדחק קצת בדבר אך לא ראה הרב ז"ל שרבינו אם לא הזכירו כאן כתבו בפי' בפ"ד דין ג' והכא לדוגמא בעלמא נקטיה ובחדא מנייהו סגי ליה: