מעשה רקח על הלכות גירושין א:א

ועשרה דברים וכו'. רבינו לא סידר אלו העשרה דברים כסדר הפסוק משום דאין קפידא בדבר ומנאם על סידור הענין אך קשה דנראה שהיה לו למנות עוד ב' אחרים שהרי כתב ז"ל ברפ"ב זה שנאמר בתורה וכתב לה וכו' אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו וכו' ע"כ א"כ היה לו למנות שהבעל בעצמו צריך הוא לכתוב או לצוות לאחר לכותבו ולזה י"ל דהה"נ דמדכתיב וכתב פשוט הוא שצריך הוא לכותבו או שלוחו אך מכיון דעיקר קרא לא אתא אלא לאשמועינן דדוקא בכתיבה מתגרשת ולא בד"א (שלא נילף יציאה מהויא מקידושין) כמו שסיים שם לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב מעתה הרי מנאו רבי' שכתב ושיגרש בכתב ולא בד"א אך עדין ק' למה לא מנה דבעינן שיכתוב הגט לשמו של בעל ג"כ שהרי כתב ברפ"ג כל גט שלא נכתב לשם האיש המגרש ולשם האשה המתגרשת אינו גט וכו' ומדהשוה אותם משמע דכי היכי דשלא לשמה פסול מ"הת כך שלא לשמו פסול מ"הת וכן הק' בס' מכתב אליהו ז"ל בשער א' ע"ע והיא קושיא עצומית אך צ"ל דרבינו לא חש לבאר מכיון שהדבר פשוט הרבה דאין לנו מן הפ' אלא לשמה של אשה דוקא שהרי אייתר לן רחמנא תיבת לה כי היכי דתיפוק מינה דבעינן לשמה דוקא משא"כ בבעל דליכא שום גילוי בפ' הדבר פשוט שאינו אלא מתקנת חכמים ז"ל שהזכיר רבינו לקמן והרל"מ הקשה דלמה לא מנה שאם האשה קטנה או שוטה שנתמעטה מושלחה מביתו פרט לזו שמשלחה וחוזרת ע"ש ולעד"ן כיון שכתב רבינו לקמיה ונתן בידה מלמד שאינה מתגרשת עד שינתן הגט בידה דהיינו שיתנהו לה שמינה תחילה פשוט דקטנה ושוטה אין להם יד ועיין בש"ע סימן קי"ט ומה שהשוה אותם אינו אלא כלפי הפיסול דשניהם שוים לעיכובא ולזה הוא דנחית דוקא ומה שמנה רבינו בתרתי שיתנהו לה ושיתנהו לה בפני עדים נר' משום דנפ"ל משני פסוקים דיתנהו לה נפ"ל מונתן בידה ובפני עדים נפ"ל מפ' דעל פי שנים עדים או שלשה עדים וכו' וכמ"ש בדין י"ג: